הם שלטו בים הפתוח מאות שנים לפני הוויקינגים והפירטים. הם רכבו על פילים כאשר שאר העולם רכב על סוסים. הם היו יוצרי מוצרי היוקרה של העולם אלפי שנים לפני שהשוויצרים בנו שעונים. והם גם היו מבעלי הברית הנאמנים ביותר של ישראל.
לפניקים, ציוויליזציה עתיקה ששכנה באזור לבנון של ימינו, מיוחסים כמה הישגים יוצאי דופן. המקרא חושף פרטים מרתקים על התרבות הפניקית. הוא גם מסביר את אחת הסיבות העיקריות לכך שתרבות זו שגשגה.
ניתן לייחס חלק ניכר מהצלחתם של הפניקים ליחסיהם עם ישראל. השותפות הישראלית-פניקית נמשכה מאות שנים והשפיעה על שתי התרבויות, תוך שהיא מאפשרת לשתי האומות לחוות את תור הזהב שלהן בה בעת.מי היו הפניקים?
השם ’פניקיה’ מגיע מיוון העתיקה. הומרוס כתב באיליאדה על אומנות משובחת אשר ”התעלתה בהרבה ביופי על כל האחרות בעולם כולו; מעשה ידיהם של אומנים פיקחים בצידון, שהובאו לנמל על ידי פניקים”. אומנות באיכות גבוהה, מיומנות מסחרית ויכולת לייצר ולמכור מוצרי יוקרה היו מסימני ההיכר של התרבות הפניקית העתיקה.
ההתייחסות המקראית הראשונה לפניקים היא בבראשית י’, ט”ו: ”וּכְנַעַן יָלַד אֶת צִידֹן בְּכֹרוֹ, וְאֶת חֵת”. צידון הייתה אחת ערי-המדינה הפניקיות הגדולות באזור (ערי-מדינה פניקיות ידועות אחרות הן צור, גבל וביירות, עיר הבירה של לבנון).
הפניקים אינם מסווגים כציוויליזציה או כאימפריה, כמו אשור או בבל. במקום לזהותם כתרבות או כעם אחד, המקרא (כמו גם הספרות היוונית) מזהה את הפניקים המוקדמים על פי עיר-המדינה שאליה השתייכו.
צידון וצור הן שתי הערים העיקריות הנזכרות בתנ”ך. אף שהיו פניקיות, שתי הערים האלה שכנו בתוך הגבולות השטח שנקבע במקור כנחלת שבט אשר.
אלוהים התכוון לכך שחלק גדול משטח לבנון של היום יהיה חלק מנחלתם המקורית של 12 שבטי ישראל. ביהושע י”א ח’ מתואר כיצד בני ישראל רודפים אחרי צבאות כנעניים ”עַד צִידוֹן רַבָּה‟. ביהושע י”ט, כ”ח–כ”ט מתוארים גבולות השטח של נחלת שבט אשר, האמורים לכלול את הערים הבאות: ”עֶבְרֹן וּרְחֹב, וְחַמּוֹן וְקָנָה, עַד צִידוֹן רַבָּה; וְשָׁב הַגְּבוּל הָרָמָה, וְעַד עִיר מִבְצַר צֹר”. האזכור של ’צידון רבה’ ו’עיר מבצר צור‘ ממחיש עד כמה שתי הערים הפניקיות המרכזיות אלה היו חזקות ביחס לישויות הכנעניות האחרות של תקופת הברונזה המאוחרת/תקופת הברזל הקדומה (בערך 1050–1400 לפנה”ס).
אך ישראל לא מילאה את ציוויו של אלוהים לכבוש את השטח הזה (שופטים א’ ל”א–ל”ב). בשופטים ג’ נאמר: ”וְאֵלֶּה הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִנִּיחַ יְהוָה... כחֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים, וְכָל הַכְּנַעֲנִי וְהַצִּידֹנִי וְהַחִוִּי, יֹשֵׁב הַר הַלְּבָנוֹן; מֵהַר בַּעַל חֶרְמוֹן עַד לְבוֹא חֲמָת” (פסוקים א’, ג’).
ההיסטוריה והארכיאולוגיה יכולות ללמד אותנו רבות על שכנותיה הקרובות של ישראל ולשפוך אור על ממלכת דוד ושלמה.
עצי ארז מלבנון
ברית ישראל–פניקיה נבנתה בעיקר על סחר ומסחר. הפניקים היו בעלי גישה לחומרי גלם רבים. במסגרת היוזמות הימיות שלהם, הפניקים הפליגו ברחבי הים התיכון והקימו מושבות במקומות כמו קפריסין, כרתים, צפון אפריקה, ספרד וחלקים מסוימים מצרפת. ישראל נהנתה, דרך צור, מגישה לרשתות הסחר הנרחבות אלה, ואילו צור נהנתה, דרך ישראל, מגישה לכלכלה החזקה ביותר באזור.
אחד מחומרי הגלם הידועים ביותר של הפניקים היה עץ הארז שגדל בשטחיהם.
ארז הלבנון (Cedrus libani) גדל כיום באופן טבעי בלבנון, ישראל, סוריה, טורקיה וקפריסין. קורות העץ המופקים מעצים אלה שגדלים לגובה של עד 35 מטר (115 רגל) משמשים לצורכי בנייה מאז ימי קדם.
עץ הארז הנו רב ערך במיוחד לבניית ספינות: הוא עמיד מאוד, קל לעיצוב ולכיפוף וחסין מנזקים שמקורם במי הים. הימצאות שפע כה של עץ איכותי כל כך קרוב לבית הייתה ודאי אחת הסיבות לכך שהפניקים הצליחו להפוך לימאים כה רב מיומנים.
שלמה המלך ביקש עצי ארז לבניית בית המקדש בירושלים (דברי הימים ב’ ט”ו). חירם מלך צור אמר לו: ”עֲבָדַי יֹרִדוּ מִן הַלְּבָנוֹן יָמָּה; וַאֲנִי אֲשִׂימֵם דֹּבְרוֹת בַּיָּם עַד הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּשְׁלַח אֵלַי...‟ (מלכים א’ ה’, כ”ג).
השיטה הפניקית להובלת עצי הארז אל הלקוחות שלהם מתועדת היטב. תבליט קיר מארמונו של המלך האשורי סרגון השני מראה מלחים פניקים מעבירים כמויות גדולות של בולי עץ מנמל שמעבר לים.
חפירות ארכיאולוגיות בעופל בירושלים מספקות עדות לכך שארזי הלבנון אכן הגיעו לבירה זו. בין השרידים המפוחמים מכיבושה של ירושלים בידי הבבלים (586 לפנה”ס), בנימין ואילת מזר מצאו עדויות לכך שמספר סוגי עצים, כולל ארז הלבנון, שימשו בבניית המבנה המלכותי אותו חפרו (קדם 29).
שנהב בירושלים
במקרא מסופר כי בתקופת שלמה השנהב היה אחד מהסחורות העיקריות שיובאו לישראל בסיוע הפניקים. ”כִּי אֳנִי תַרְשִׁישׁ לַמֶּלֶךְ בַּיָּם, עִם אֳנִי חִירָם; אַחַת לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים תָּבוֹא אֳנִי תַרְשִׁישׁ, נֹשְׂאֵת זָהָב וָכֶסֶף, שֶׁנְהַבִּים וְקֹפִים וְתֻכִּיִּים”. (מלכים א’ י’, כ”ב).פסוק י”ח אף מציין שכס המלכות של שלמה היה עשוי שנהב.
עדות לשנהב מהמאה ה-10 לפנה”ס התגלתה בירושלים בידי ד”ר אילת מזר. למרבה הפלא, התגלית המקבילה היחידה הידועה נמצאה בפניקיה העתיקה.
תוך כדי חפירת ארמונו של דוד המלך, הצוות של ד”ר מזר חשף שיבוץ שנהב מסוגנן באורך 10 ס”מ (3.9 אינץ’). הוא מורכב משני חצאים זהים שכנראה עיטרו את שני צדדיו של מוט ברזל, אולי חלק מסכין או מראה. פריט השנהב נמצא לצד פכית שחור-על-אדום קפריסאית אלגנטית באותו חלק של הארמון שתוארך באמצעות פחמן 14 וניתוח הקרמיקה למחצית השנייה של המאה ה-10 לפנה”ס.
על פי דו”ח החפירה הראשוני של ד”ר מזר, שיבוץ בעל עיצוב זהה התגלה מוצמד לחרב בחפירות האתר הפניקי אכזיב בחוף הצפוני של ישראל. החרב נמצאה לצד תשמישי קבורה אחרים המתוארכים למאה ה-10 לפנה”ס.
הגילוי של ידית שנהב בסגנון פניקי בירושלים הוא הגיוני לחלוטין. כפי שכתבה ד”ר מזר בדו”ח החפירה שלה: ”שיבוץ השנהב והפך הקפריסאי המשובח והחשוב... הם סמנים ברורים למידת היוקרה של המכלול, כמו גם לקשר עם הפניקים, שהיו ידועים, בין היתר, בסחר הימי שלהם בחופי הים התיכון ובמומחיותם בגילוף שנהב”.
צבעי ארגמן משקמונה
תל שקמונה הוא אתר ארכיאולוגי בחוף הצפוני של ישראל, בסמוך לעיר חיפה של ימינו.
כאשר הארכיאולוג הישראלי יוסף אלגביש חפר באתר לראשונה בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20, הוא מצא עדויות ליישוב פורח ופורה בן המאה ה-10 לפנה״ס, שאותו כינה ’עיר מימי דוד ושלמה‘.
עם זאת, נותרו פערים בהבנה הכוללת של האתר. הוא איננו נמל קל לגישה, דבר ההופך אותו לבחירה חריגה עבור התיישבות ימית. הוא מבוצר, אף שאינו ממוקם בשום שטח אסטרטגי נראה לעין.
ב-2016 החלה אוניברסיטת חיפה לפצח מה הפך את תל שקמונה למשמעותי כל כך.
אף שבמקום התגלו כלי חרס ישראלים ופניקים כאחד, הנוכחות של כמויות גדולות יותר של כלי חרס פניקים הצביעה על כך שמדובר ביישוב פניקי בעיקרו. עם זאת, עצם הקיום של שני סגנונות כלי החרס זה לצד זה מעיד על יחסים הרמוניים בין בני ישראל והפניקים, כמתואר במקרא.
ניתוח כלי חרס מוכתמים בארגמן וכלים אחרים שנמצאו באתר סייעו להבהיר את ייעודו של תל שקמונה: היה זה מתקן לייצור המוני של ארגמן צורי. וזה המתקן הראשון מסוגו שהתגלה מתקופת המקרא. המכלים מתוארכים לכל עשר השכבות השונות של תקופת הברזל, דבר המלמד הן על אורך החיים של האתר והן על ערך מוצריו.
הפניקים היו ידועים כבעלי כמעט מונופול על ייצור צבע הארגמן, המכונה גם ’ארגמן צורי‘. מקור הצבע ברכיכות מורקס (Murex), חלזונות ימיים בצבע סגול טבעי ששגשגו מול חופי לבנון.
ארגמן צורי היה מצרך מותרות מוערך מאוד במשך זמן רב, והקיסר הרומאי בן המאה הרביעית לספירה דיוקלטיאנוס, שפרסם צו למחירי מקסימום של סחורות, קבע כי ליטרה אחת של הצבע תעלה 150000 דינרים, פי שלושה מערכו של זהב. רק העשירים ביותר בהחברה יכלו להרשות לעצמם להשתמש בארגמן צורי. זו הסיבה לכך שעד היום אנחנו מקשרים את צבע הארגמן למלכות.
בדברי הימים ב’ ב’, ג’ ו’ נאמר כי שלמה ביקש מהמלך חירם לספק אומן מיומן בעבודה עם צבע ”אַרְגְּוָן‟ לבניית המקדש.
לדברי פרופ’ איילת גלבוע וד”ר גולן שלוי, שניים מהחוקרים המרכזיים המזוהים עם חפירות תל שקמונה: ”כיוון שהוא היה מפעל ייצור הארגמן הפעיל והקרוב ביותר לירושלים—ולמעשה היחיד הידוע לנו מתקופות אלה—הוא היה כנראה הספק היוקרתי של צבעים למקדש”.
שותפות של זהב
הברית בין ישראל לפניקים הנה ברית ייחודית במקרא. מעטים משכניה של ישראל תמכו בישראל כמו הפניקים. שימוש במקרא יחד עם ארכיאולוגיה מבהיר כי ההיסטוריה הפניקית היא גם ההיסטוריה הישראלית.
ישראל וצור הגיעו לתור הזהב שלהן באותו פרק זמן, כאשר בראש שתי האומות עומדים מלכים שהיו מוכנים לפעול יחדיו כדי להגיע להישגים. שתי האומות השתמשו זו בחוזקה של זו לצורך שגשוג בו-זמני. למעשה, אפילו עם נתיבי הסחר שלה ונכסיה הקולוניאליים המפוזרים, אין זה סביר שעיר-מדינה כמו צור הייתה מתעשרת כפי שהתעשרה אלמלי הגיבוי מצד האימפריה הישראלית.
קשריה של צור עם האימפריות החזקות והמשגשגות של דוד ושלמה תרמו ללא ספק להפיכתה למעצמה כלכלית. מקדש שלמה, בתכנון פניקי, היה בוודאי פסגת האומנות של תרבות שכבר הייתה ידועה באומנותה המשובחת. עדויות נוספת לקשר הזה נסמכות על שפתם המשותפת של הפניקים והישראלים.
