בעמודים הבאים תוצג בפניכם בחינה יסודית למדי של מגוון רחב של ראיות מדעיות והיסטוריות המתייחסות לדוד, שלמה ולממלכת ישראל במאה ה-10 לפנה”ס. ראיות אלה, שכל אחת מהן היא חלק מפאזל גדול יותר, לובשות צורות שונות, בין היתר מספר אתרים ארכיאולוגיים; חומות, בתי שער ומבנים מונומנטליים; כתובות ושברי כלי חרס, אריגים, מתכות, וחומרי מזון.
בעוד אנו בוחנים את החלקים הבודדים האלה ואז מחברים ביניהם, דרושה לנו המחשה חזותית של הדבר שאנו יוצרים. כפי שכבר נאמר, 'התמונה שעל הקופסה’ ניתנת לנו על ידי הטקסט המקראי, בעיקר על ידי שלושה ספרים: שמואל, מלכים ודברי הימים. ספרים אלה, אשר חוברו בין המאות התשיעית והחמישית לפנה”ס על בסיס כתבים מוקדמים יותר של הנביאים שמואל, נתן וגד, מעניקים תיאור מפורט של הממלכה המאוחדת.
הם חושפים את שמותיהן של כל הדמויות הראשיות ורבות מן הדמויות המשניות; את היחסים ביניהם; את משך מלכותם של שאול, דוד ושלמה; את טבעה של כלכלת ישראל (למשל, מה היה מקור הזהב והכסף שלה); את זהות שכניה של ישראל וחלק גדול מבין המגעים, ההתכתשויות והמלחמות ביניהם; את גבולותיה הטריטוריאליים של ישראל, מרבית האזורים הראשיים והערים הגדולות; ואפילו פרויקטים ספציפיים, כמו בניית ערים, חומות ומבנים. הם מאפשרים התבוננות מפורטת אל תוך התרבות והחברה של בני ישראל, תזונתם, הסגנון והצבע של לבושם, חיי הנישואים וחיי המשפחה שלהם.
מדהים כמה פרטים מתועדים בטקסט ההיסטורי, וחלק ניכר ממנו, כפי שנראה, מאושש במישרין ובעקיפין על ידי התיעוד הארכיאולוגי.
משופטים עד שאול המלך
במובנים רבים, נקודת ההתחלה של ממלכת ישראל במאה ה-10 לפנה”ס נמצאת בתקופת השופטים. הייתה זו תקופה חשוכה, מסוכנת ובמידה רבה נעדרת תקווה עבור ישראל. ”בַּיָּמִים הָהֵם, אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל: אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה” (שופטים כ”א, כ”ה).
בהיעדר מלך, או כל סוג של ממשלה ריכוזית מחוץ למשכן, האומה הייתה חבורה של שבטים יחסית עצמאיים. העובדה שרוב השבטים האלה לא הסתדרו היטב זה עם זה החמירה את רמת הפגיעות של ישראל. תקופת השופטים נמשכה כ-300 עד 350 שנה (מהשלב המוקדם של המאה ה-14 עד אמצע המאה ה-11 לפנה”ס). הייתה זו תקופה של מעשי דיכוי וסכסוך. בין האויבים ניתן למצוא את הפלשתים, הכנענים, הצידונים, החיווים, הארמים, המואבים, המדיינים והעמונים.
המצב השתפר מעט באמצע המאה ה-11, כאשר אלוהים נענה לרצון העם והורה לנביא שמואל למשוח עליהם מלך. שאול–איש שבט בנימין גבוה, חסון ונאה—נראה מתאים לתפקיד.
שאול שלט מגבעה אשר בנחלת שבט בנימין. תחילת שלטונו הייתה מבטיחה. הוא הנהיג צבא ישראלי מאוחד על מנת לסלק את המצור העמוני על יבש גלעד (שמואל א’ י”א), ובהתחלה הוביל לניצחונות על הפלשתים. אבל המלך העקשן והעצמאי מדי החל למעוד עד מהרה. בחלוף הזמן הוא נעשה יותר ויותר סורר ואדיש לאזהרותיו של שמואל (שמואל א’ י”ג, י”ג–י”ד). הפלשתים, ששכנו במישור החוף ליד הים התיכון, היו האיום הגדול ביותר על ישראל וגורם הלחץ העיקרי אצל שאול.
גורלו של שאול המלך נחרץ סופית במהלך קרב עם העמלקים, שבמהלכו דחה בבוטות את הוראותיו של שמואל הנביא. ”וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל, קָרַע יְהוָה אֶת-מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ” (שמואל א’ ט”ו, כ”ח). הנביא שמואל הרחיק את עצמו משאול והתאבל על נפילת שאול לתהומות של טירוף.
נכנס דוד
בשמואל א’ ט”ז מצווה אלוהים על הנביא ללכת לחוותו של ישי, בן בית לחם שבארץ יהודה, שבה עליו למשוח את המלך הבא של ישראל. שמואל סוקר את בניו המרשימים של ישי, אך אלוהים מיידע אותו כי המלך הבא של ישראל נמצא בשדה ורועה את צאן אביו. הנער, כנראה רק כבן 12 או 13 שנים, זומן להגיע. בעודו מוקף במשפחתו המופתעת, שבכלל שכחה להזמינו לאירוע המיוחד, נמשח דוד האדמוני למלכה הבא של ישראל.
מיד לאחר מכן שב דוד אל צאן אביו, בלא שנדע לכמה זמן. אחרי כן, אנחנו קוראים שהוא הוזמן לגבעה, שם שרוי שאול בדיכאון ונזקק לאיש יודע נגן כדי להרגיע את מוחו הטרוד. אחד המשרתים הציע לזמן את דוד: ”הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי, יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר, וְאִישׁ תֹּאַר; וַיהוָה, עִמּוֹ” (פסוק י”ח). מכאן ואילך דוד מתחיל לבלות זמן רב יותר בחצר המלך.
כאשר הפלשתים צעדו לעבר גבעות יהודה בניסיון להתפשט מזרחה, הם נתקלו בשאול המלך וצבאו בעמק האלה. במשך 40 יום הצבאות שלחו מבטים נוקבים זה בזה משני צדי העמק. לפחדם של הישראלים נוספה נוכחותו של גוליית, ענק פלשתי שמתגרה בשאול הפחדן ובצבאו.
בזמן הקיפאון הקרבי הזה, ישי שלח את בן זקוניו אל החזית. כאשר דוד הגיע ותודרך בידי אחיו, הוא רתח מזעם: ”כִּי מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה, כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים?” (שמואל א’ י”ז, כ”ח). שאול המלך נענה לבקשתו של הנער לקרוא תיגר על גוליית. דוד נטל את הקלע שלו ורץ לעבר הענק. גוליית היה באמצע התגרות נוספת כשחש מכה חזקה במצחו ונוזל חם שגלש על פניו. מראה עיניו החשיך, והוא התמוטט ארצה. חייו הגיעו לקצם מידיו של ילד. הפלשתים נמלאו בהלה ונסו על נפשם.
ניצחונו של דוד על גוליית הזניק אותו לעבר תהילה לאומית. הוא הוזמן למעגל הפנימי של שאול המלך. ”וַיִּקָּחֵהוּ שָׁאוּל, בַּיּוֹם הַהוּא; וְלֹא נְתָנוֹ, לָשׁוּב בֵּית אָבִיו” (שמואל א’ י”ח, ב). אך הצלחתו של דוד בעמק האלה גם סימנה את תחילתו של שלב חדש ומאתגר. בכל רחבי ישראל זכה דוד לשבחים ולהערצה מעבר למלך עצמו. ”הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו,” שרו הנשים והילדים, ”וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו” (פסוק ז). שאול המלך חש קנאה: היה על דוד למות.
בלית ברירה, דוד נס על נפשו. דוד וחבורה שהלכה והתרחבה סביבו הפכו בסופו של דבר לעריקים שנאלצו להימלט מפני מלך ישראל, שהלך ונסחף בשיגיונותיו, במשך יותר מעשור. בתקופה מאתגרת זו, האיש הצעיר מצא נחמה וחיזוק בכתיבת תהילים. דוד ואנשיו נדדו ברחבי ההרים והמדבריות של יהודה, ישנו במערות, התחננו למזון, ומדי פעם אף השתתפו בקרבות. דוד תמיד נאלץ להציץ מעבר לכתפו.
דוד הופך למלך
ואז הגיע היום שבו נפטרו שאול המלך ושלושה מבניו בהר הגלבוע בקרב עם הפלשתים. איש-בושת, בנו של שאול, נמשח למלך על ישראל במחניים. בינתיים, בחברון, אחת משש ערי המקלט, הופך דוד למלך יהודה. כתוצאה מכך, פורצת מלחמת אזרחים בת שבע שנים. אולם, לאחר ההתנקשות באיש-בושת ומפקד צבאו אבנר הושג פיוס בין יהודה וישראל. בסביבות 1003 לפנה”ס, דוד המלך הופך סוף כל סוף למלך על האומה הישראלית המאוחדת.
”בֶּן-שְׁלֹשִׁים שָׁנָה דָּוִד בְּמָלְכוֹ; אַרְבָּעִים שָׁנָה מָלָךְ. בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ עַל-יְהוּדָה שֶׁבַע שָׁנִים וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים; וּבִירוּשָׁלִַם מָלַךְ שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה עַל כָּל-יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה” (שמואל ב’ ה’, ד’–ה’).
כמלך, מציב דוד את ירושלים בראש סדר העדיפויות שלו. הוא היה מודע למיקומה האסטרטגי של ירושלים בין ישראל ליהודה, לביצוריה המרשימים, ובעיקר, להיסטוריה המפוארת שלה עם מלכיצדק, אברהם ויצחק. העיר הזו הייתה חייבת להיות בירת ישראל. הייתה רק בעיה אחת: בעיר יבוס, כפי שהיא נקראה אז, חיו היבוסים, עם כנעני שהתפאר בכך שלא יסולק לעולם.
דוד לא נרתע. הוא כבש את העיר על ידי שליחת לוחמים דרך נקבת מים. מכאן ואילך נודעת העיר כ’עיר דוד.’ ירושלים הפכה לבירת ממלכת ישראל. ”וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמְּצֻדָה, וַיִּקְרָא-לָהּ עִיר דָּוִד. וַיִּבֶן דָּוִד סָבִיב, מִן-הַמִּלּוֹא וָבָיְתָה. וַיֵּלֶךְ דָּוִד הָלוֹךְ וְגָדוֹל, וַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת עִמּוֹ” (פסוקים ט’–י’).
פרק י”ח בדברי הימים א’ מסכם את מעלליו הצבאיים של דוד המלך, כולל הכנעת הפלשתים (כיבוש גת) והפיכתם של המואבים, הסורים, העמונים והאדומים לנתינים משלמי מיסים. הזרמת השלל מהעמים הנכבשים העשירה את ישראל במהירות: ברונזה מסוריה, ”שִׁלְטֵי הַזָּהָב” מהדדעזר (פסוק ז’), וכן ”כֹל כְּלֵי זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת” (פסוק י’).
תחת דוד, ישראל מאמצת את סממני השרד של ממלכה אמיתית. בשמואל ב’ ח’, ט”ו–י”ח מסופר שהיה לה צבא קבע, בעל מבנה מנהיגותי מאורגן; לשכת רשומות ממשלתית שבראשה רשם ממונה; סופר, קבינט של שרים ומערכת כהונה ודת מפותחת היטב.
שמואל ב’ ו’ מתעד את ההישג הגדול ביותר של דוד: העברת ארון הברית, סמל לנוכחות האל בקרב העם, לירושלים. כדי לשכן את הארון, עתר דוד לאלוהים שיאשר לו לבנות מקדש (שמואל ב’ ז’), בניין מפואר שיהלל את גדולתו, מלכותו וכוחו של אלוהים.
מבחינה טריטוריאלית, ישראל התרחבה עד מאוד תחת דוד. הממלכה השתרעה מקרבת נהר הפרת בצפון, עד ’נחל מצרים’ בדרום מערב ועד למדבריות ערב במזרח. דוד כבש את מרבית השטחים הנותרים של כנען, את חלקה הגדול של סוריה ואת עמי עבר הירדן (האדומים, המואבים והעמונים). בינתיים, ערי המדינה הפיניקיות היו ידידות ועזרו לבנות ולפתח את האומה. ”וַיֹּשַׁע יְהוָה אֶת-דָּוִד בְּכֹל אֲשֶׁר הָלָךְ” (שמואל ב’ ח’, ו’).
כאשר הלך דוד המלך לעולמו בסביבות שנת 971 לפנה”ס, ישראל הייתה במצב מצוין שאפשר לה לשגשג. לאחר 40 שנה של לחימה באין ספור קרבות, כיבוש ארצות רבות ודיכוי מרידות, הממלכה הייתה מוכנה לשלום וליציבות–וגם לצמיחה אדירה עוד יותר.
עלייתו של שלמה
שלמה הוכתר בסביבות שנת 971 לפנה”ס במעיין הגיחון. ”וַיִּקַּח צָדוֹק הַכֹּהֵן אֶת-קֶרֶן הַשֶּׁמֶן מִן-הָאֹהֶל וַיִּמְשַׁח אֶת-שְׁלֹמֹה. וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָר וַיֹּאמְרוּ כָּל-הָעָם יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה. וַיַּעֲלוּ כָל-הָעָם אַחֲרָיו, וְהָעָם מְחַלְּלִים בַּחֲלִלִים וּשְׂמֵחִים שִׂמְחָה גְדוֹלָה וַתִּבָּקַע הָאָרֶץ בְּקוֹלָם” (מלכים א’, א’, ל”ט–מ’). אביו, דוד המלך, שמע את התרועות החגיגיות על ערש דווי.
שלמה המלך הרחיב והעצים עוד יותר את הממלכה החזקה שירש. הוא התחיל בהכחדת כל שריד אחרון של מרידה ובגידה. הוא הצליח לכרות ברית עם מצרים בכך שנשא לאישה את בתו של הפרעה סיאמון (אותו פרעה שכבש את גזר והעניק אותה במתנה לשלמה; ראה עמ’ 79).
שלמה הרחיב את שטחה של ישראל, בעיקר בצפון (חמת). הוא ביסס את שליטת ישראל בלבנט, בין השאר על ידי חיזוק היחסים עם פניקיה (מלכים א’ ה’, א’) והכנעת שבטים מקומיים (מלכים א’ ט’, כ’–כ”א).
שלמה הוסיף לפתח את הממשל בישראל. מלכים א’ ד’, ד’–ו’ מראה שהיו לו רמטכ”ל, משרד אוצר ורשומות, משרד ביטחון, משרד עבודה ואגף דת מאורגן היטב. ישראל חולקה ל-12 מחוזות, ולכל אחד מושל משלו. ”וְלִשְׁלֹמֹה שְׁנֵים-עָשָׂר נִצָּבִים עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, וְכִלְכְּלוּ אֶת-הַמֶּלֶךְ וְאֶת-בֵּיתוֹ...” (פסוק ז’).
מבחינה כלכלית, הממלכה שגשגה. משמעות הכנעת העמים הסובבים הייתה ששלמה שלט כעת בשני נתיבי הסחר העיקריים שחיברו את מצרים למסופוטמיה. דבר זה הגדיל מאוד את היקף ההכנסות לקופת המדינה ואפשר תוכנית בנייה מונומנטלית חדשה.
שלמה החזיק צי סוחר מהשורה הראשונה שהפליג ברחבי העולם הידוע דאז והביא עמו זהב, כסף, שנהב, קופים וטווסים בשובו לירושלים. הציים שלו פוצלו בין הים האדום בדרום לים התיכון במערב (מלכים א’ ט’, כ”ו–כ”ח; י’, כ”ב–כ”ג). מלך ישראל הפך ליצרן נשק גדול ולסוחר מובהק, ייבא סחורות ממצרים ומכר מרכבות וסוסים לממלכות הרחק בצפון ועד לטורקיה (פסוקים כ”ח–כ”ט). יותר מ-20 טון זהב יובאו מדי שנה (פסוק י”ד). כסף היה כה נפוץ עד שנעשה חסר ערך (דברי הימים ב’ ט’, כ’, כ”ז).
מן המפורסמות הוא ששלמה התחתן עם 700 נשים, רבות מהן מארצות אקזוטיות רחוקות. רבים מהנישואים היו כנראה לצורכי בריתות מדיניות, שהעניקו לשלמה השפעה במצרים, מואב, עמון, אדום, צידון, טורקיה ומקומות אחרים (מלכים א’ י”א, א’–ג’). כל העמים האלה–החל באתיופים, עבור בצידונים וכלה בערבים, ”כל מלכי הארץ”—הביאו לשלמה מתנות מכל סוג ומין (דברי הימים ב’ ט’ י”ד, כ”ג–כ”ד). המקרא קובע כי אף מלך לא התקרב ב”עושרו וחוכמתו” לשלמה במהלך חייו: ”וַיְהִי שְׁמוֹ בְכָל הַגּוֹיִם סָבִיב...וַיִּגְדַּל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, מִכֹּל מַלְכֵי הָאָרֶץ לְעֹשֶׁר וּלְחָכְמָה. וְ מְבַקְשִׁים אֶת פְּנֵי שְׁלֹמֹה: לִשְׁמֹעַ אֶת חָכְמָתוֹ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים בְּלִבּוֹ” (מלכים א’ ה’, י”א; י’, כ”ג–כ”ד).
שלמה היה בנאי שאפתן שאהב פאר והוד. הוא הרחיב את ירושלים במידה ניכרת, בנה ארמון נוסף, מאגר נשק עצום וחומות מבוצרות מרשימות. את כל זאת הוא השיג באמצעות כוח עבודה עצום ומאורגן. ”וְזֶה דְבַר הַמַּס אֲשֶׁר הֶעֱלָה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, לִבְנוֹת אֶת בֵּית יְהוָה וְאֶת בֵּיתוֹ וְאֶת הַמִּלּוֹא וְאֵת חוֹמַת יְרוּשָׁלִָים; וְאֶת חָצֹר וְאֶת מְגִדּוֹ וְאֶת גָּזֶר... וַיִּבֶן שְׁלֹמֹה אֶת גָּזֶר, וְאֶת בֵּית חֹרֹן תַּחְתּוֹן. וְאֶת בַּעֲלָת וְאֶת תמר [תַּדְמֹר] בַּמִּדְבָּר, בָּאָרֶץ. וְאֵת כָּל עָרֵי הַמִּסְכְּנוֹת, אֲשֶׁר הָיוּ לִשְׁלֹמֹה, וְאֵת עָרֵי הָרֶכֶב וְאֵת עָרֵי הַפָּרָשִׁים; וְאֵת חֵשֶׁק שְׁלֹמֹה, אֲשֶׁר חָשַׁק לִבְנוֹת בִּירוּשָׁלִַם וּבַלְּבָנוֹן, וּבְכֹל אֶרֶץ מֶמְשַׁלְתּוֹ” (מלכים א’ ט’, ט”ו–י”ט).
גולת הכותרת של ימי מלכות שלמה הייתה בניית בית המקדש בירושלים. שנותיו האחרונות של אביו עברו עליו בתכנונו של מבנה מפואר זה. הוא שאף להפוך אותו לפסגת האדריכלות, היופי והתבונה. רגע לפני מותו, אמר לבנו: ”רְאֵה עַתָּה, כִּי יְהוָה בָּחַר בְּךָ לִבְנוֹת בַּיִת לַמִּקְדָּשׁ; חֲזַק וַעֲשֵׂה” (דברי הימים א’ כ”ח, י’). זו תהיה משימתו החשובה והמרשימה ביותר של שלמה.
דוד לא חסך מאמץ בהכנותיו להקמת המקדש, וגם שלמה התמסר במלואו לבניינו. ייתכן מאוד שהיה זה המבנה המרשים ביותר שנבנה אי פעם. מקדש מוזהב זה ודאי היה פלא אמיתי של העולם העתיק. בסכומים של ימינו, ערך הזהב בלבד (על פי דברי הימים א’ כ”ב, י”ד, בשווי ”מאה אלף כיכרים”) נאמד בכ-300 מיליארד דולר ארה”ב.
הקדשת המקדש הייתה אירוע שהרעיד את אמות הסיפים. ”וּכְכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל, וְהָאֵשׁ יָרְדָה מֵהַשָּׁמַיִם, וַתֹּאכַל הָעֹלָה וְהַזְּבָחִים; וּכְבוֹד יְהוָה מָלֵא אֶת הַבָּיִת” (דברי הימים ב’ ז א’). מבנה קדוש זה היה היהלום שבכתר של ממלכת ישראל.
על פי הסיפור המקראי, שמה של ממלכת שלמה נישא למרחקים. מנהיגים ונציגים נסעו מרחוק כדי לחלוק כבוד למלך ישראל ולראות את ממלכתו.
על פי התמונה המקראית המלאה של ממלכת ישראל במאה ה-10 לפנה”ס הייתה זו אימפריה מונומנטלית של ממש, ללא מתחרות בעולם של אותה תקופה.
