פרופסור יגאל ידין היה ממייסדי מדינת ישראל ומילא תפקיד מרכזי במלחמת העצמאות ב-1948. בהמשך שימש רמטכ”ל צבא ההגנה לישראל, ומאוחר יותר כיהן כסגן ראש הממשלה. אולם, למרות כל הישגיו הצבאיים והפוליטיים המרשימים, הוא ידוע אולי יותר מכל בזכות תרומתו לארכיאולוגיה. מבין תגליותיו הארכיאולוגיות הרבות, כפי שהעיד הוא עצמו, אף לא אחת הייתה דרמטית ומשמעותית יותר מאלה הקשורות למלך שלמה.
בשנים 1970–1957 חפר פרופ’ ידין תלים בשניים מן האתרים החשובים והידועים של ישראל המקראית: חצור ומגידו. הוא גם חקר בקפידה דוחות חפירה קודמים מתל שלישי: תל גזר. ידין התפעל מן הבנייה והפריסה המקבילות בכל שלושת האתרים—הקבלות ברורות ספציפית בשכבה הקשורה למאה ה-10 לפנה”ס.
קייטלין סאטלמאייר סיכמה את התובנות של ידין במאמרה המחקרי שכותרתו ’שערי חצור, גזר ומגידו: מוצאם ותפוצתם’: ”הארכיאולוג הראשון שחפר די הצורך ב[שני] אתרים אלה ושם לב ספציפית להקבלות בין כל אחת מהערים [בהתייחס לגזר] היה יגאל ידין... כאשר ידין חפר... הוא שם לב לכך שכמה אלמנטים נראו מוכרים מאוד. העיצוב, המידות, הבנייה והמאפיינים האמנותיים נשארו עקביים. בכל אחד מהאתרים הייתה מערכת של חומות סוגרים, אלמנט אדריכלי ספציפי שרווח במאה ה-10 בישראל. ידין ציין, כי לכל אתר היה שער עיר בעל שישה תאים, שלושה תאים מכל צד”.
מבחינה ארכיאולוגית, זה יוצא דופן. זה גם מאוד אינפורמטיבי כשמנסים להבין אתר כלשהו ואת הקשר שלו עם אתרים אחרים מאותה תקופה. לפנינו כאן שלוש ערים, שלושה מיקומים שונים, במרחק של כ-150 ק”מ (כמעט 100 מייל) זו מזו—ולשלושתן כמעט בדיוק אותו עיצוב, מידות, בנייה ומאפיינים אמנותיים, וכולן מתוארכות לאותו פרק זמן!
הסגנון של בית שער שישה-תאי יתפרסם מאוחר יותר בכינוי ’שערי שלמה’ או ”שערים ישראלים”. בחצור, מגידו וגזר ידין לא רק זיהה שערים שנראים דומים; ברוב המקרים, גם המידות שלהם היו כמעט זהות.
כמובן, קיימת גם מידה מסוימת של שונות בכל המדידות אלה, בעיקר ביחס לגזר. אך גם זה אינו יוצא דופן, בהתחשב בכך שכל בית שער היה צריך להיות מותאם במיוחד לאילוצים הגיאוגרפיים של האתר (במיוחד בגזר, שם השער שוכן על מדרון).
אבל הדבר הראוי לציון הוא העקביות הכוללת בין השערים, במקרים מסוימים עד לרמת הסנטימטר. קחו למשל את מגידו וחצור: המידות כמעט זהות לכל אורך הרשימה. בכל שלוש הערים, רוחב החלק הפנימי הוא בדיוק 4.2 מטר (13.8 רגל) ורוחב הקירות הוא בדיוק 1.6 מטר (5.2 רגל) (ראו כותרת צדדית ’אמות שלמה‘, עמוד 77).
”מידות השערים היו עקביות בצורה מרשימה”, כתבה סאטלמאייר. ”ידין הגיע למסקנה כי שערי חצור, גזר ומגידו תוכננו בצורה שתרמז על היותם חלק מפרויקט בנייה אחיד ועצום בישראל העתיקה. כאשר בוחנים את הסטרטיגרפיה הספציפית של כל אתר היא מגלה כי בתוך פרק זמן קצר, שלוש הערים האלה גדלו מביצורים קטנים יחסית לערים ענקיות ומבוצרות. כולן עם בנייה ספציפית המתייחסת למערכות חומה מסוג מסוים ושערי עיר שישה-תאיים בנויים היטב, כולם בהתאם לדפוס בנייה דומה”.
נתונים אלה מלמדים אותנו רבות על זהותו של מי שבנה את אותן ערים. ראשית, הם מלמדים כי אותו ממשל בנה את כל שלוש הערים, כיוון ששעריהם נבנו לפי אותו מתווה תכנון. שנית, השרידים הארכיאולוגיים בערים אלה, כולל בתי השער השישה-תאיים הגדולים, מראים כי הם היו מונומנטליים בטבעם. ערים אלה לא השתייכו לראש שבט השולט באיזשהו ’אספסוף‘ אלא למעצמה חשובה. שלישית, קיומו של מתווה תכנון יחיד המשרטט את אופן הבנייה של ערים גדולות ומבוצרות מרמז על נוכחותו של ממשל ריכוזי באזור זה במאה ה-10.
מיקומן של ערים אלה זו ביחס לזו, ראוי גם הוא לציון בהקשר של הנקודה האחרונה. הן שוכנות במרחקים גדולים יחסית זו מזו, אשר משתרעים על מרבית השטח הגיאוגרפי של ישראל העתיקה. הדבר מצביע על שליטה מנהלית על פני אזור נרחב.
מהתיעוד הארכיאולוגי זה הגיונית ברור כי חצור, מגידו וגזר נבנו במאה ה-10 לפנה”ס על ידי אותו שליט רב עוצמה, אדם בעל כוח והשפעה אזוריים ניכרים.
מי זה היה יכול להיות?
המקרא עונה
במלכים א’ ט’, לאחר התיאור על שלמה שבונה את המקדש ואת הארמון שלו, רשומים כמה מן הפרויקטים האחרים שלו: ”וְזֶה דְבַר הַמַּס אֲשֶׁר הֶעֱלָה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, לִבְנוֹת אֶת בֵּית יְהוָה וְאֶת בֵּיתוֹ וְאֶת הַמִּלּוֹא [מקום בתוככי ירושלים שעדיין נתון במחלוקת—ייתכן שזהו ’מבנה האבן המדורג’], וְאֵת חוֹמַת יְרוּשָׁלִָם; וְאֶת חָצֹר וְאֶת מְגִדּוֹ וְאֶת גָּזֶר”(פסוק ט”ו).
מה גילה ידין בשלושת האתרים האלה? הוא מצא ראיות לכך שחצור, מגידו וגזר הופיעו לפתע, בדיוק באותו דפוס, במהלך המאה ה-10 לפנה”ס.
בכל שלושת האתרים התגלו אבני כותרת פרוטו-איאוליות בסגנון פניקי מוקדם מימי בית ראשון (ראה עמוד 38). הוא הסיק כי סגנון הבנייה של השערים—בנייה באבן גזית—משקף סגנון פניקי שנמצא באתרים בצפונה של ישראל. יש כאן גם קשר מקראי; במקרא מתועד כי חירם, המלך הפניקי של צור, סייע למלך שלמה במפעלי הבנייה שלו (פסוק י”א).
יתר על כן, התיעוד המקראי מדגיש שיטות בנייה ספציפיות בהן השתמשו שלמה וחירם. במלכים א’ ו’, ל”ו נאמר: ”וַיִּבֶן אֶת הֶחָצֵר הַפְּנִימִית, שְׁלֹשָׁה טוּרֵי גָזִית וְטוּר כְּרֻתֹת אֲרָזִים”. במלכים א’ ז’, י”ב נאמר: ”וְחָצֵר הַגְּדוֹלָה סָבִיב, שְׁלֹשָׁה טוּרִים גָּזִית וְטוּר כְּרֻתֹת אֲרָזִים; וְלַחֲצַר בֵּית יְהוָה הַפְּנִימִית, וּלְאֻלָם הַבָּיִת”.
עדויות לשיטת בנייה זו—שורות של אבני גזית מסותתות ובראשן שורה אופקית של קורות ארז (ומעליה סדרה נוספת של אבני גזית)—נמצאו גם כן. דוגמה לכך היא מגידו, שנחפרה רבות ושעליה כתב רבות פרופ’ דוד אוסישקין. בשנת 1980 הוא כתב: ”במגידו, מרווח אופקי העובר לאורך חומות היסוד של השער מעיד כמעט בוודאות על כך שכאן שולבו קורות עץ. מרווח אופקי מסוג דומה נמצא גם בלכיש... כאן הוצבו קורות עץ ששרידיהן עדיין ניתנים לשליפה לאחר שנחשפו‟ (’האם השער מימי שלמה במגידו נבנה בידי שלמה המלך?‘).
בסכמו את מסקנותיו של ר”ס למון בחפירות מגידו II, כתב פרופ’ אוסישקין: ”המבנים המונומנטליים של שכבה IV [במגידו], כולל השער מימי שלמה, נבנו בחלקם באבן גזית בסגנון ’פניקי‘, ומקבילים לתיאורים המקראיים של מפעלי הבנייה של שלמה, ובעיקר לתיאורי הבנייה באבן גזית (למשל, מלכים א’ ז’, י”ב: ”שְׁלֹשָׁה טוּרִים גָּזִית, וְטוּר כְּרֻתֹת אֲרָזִים“).
מדהים, לא כן? עדויות ארכיאולוגיות חושפות את אותה שיטת בנייה המתועדת במקרא והמיוחסת לממשל של המלך שלמה.
מהו ההסבר ההגיוני ביותר לכך? האם זה רק מקרי שהארכיאולוגיה הנוגעת לשלוש הערים האלה מתיישבת כמעט במדויק עם התיעוד המקראי? ישנם כאלה שעבורם התשובה היא: כן—הכול צירוף מקרים.
ההשקפה המינימליסטית
באמצע שנות ה-80 השתרשה אסכולה חשיבתית מינימליסטית חדשה בתחום הארכיאולוגיה המקדמת תיאוריה של ’כרונולוגיה נמוכה’. אחד המצדדים העיקריים בתפיסה זו הוא פרופ’ ישראל פינקלשטיין, שהוא גם אחד החופרים הראשיים במגידו (העמדה המינימליסטית דוחקת לשוליים את התנ”ך העברי כיצירה בדיונית, מוגזמת ברובה, שנכתבה בידי מחברים שונים מאות שנים לאחר האירועים שהיא מתעדת).
במידה רבה, פינקלשטיין הוביל את המתקפה בניסיון לתארך מחדש מבנים מונומנטליים, כמו בתי השער וכל המבנים המפוארים שנתגלו ברחבי ישראל ויוחסו בעבר למאה ה-10—למאה התשיעית לפני הספירה. במקרה של חצור, מגידו וגזר, הבנייה יוחסה לא לשלמה המלך אלא לשושלת בית עומרי, המאוחרת יותר, ששלטה על ממלכת ישראל הצפונית מאזור השומרון במאה התשיעית.
מבחינה ארכיאולוגית, המינימליסטים זיהו את סוף המאה ה-10 לפנה”ס כמועד ראשיתה של תקופת הברזל IIא. מכאן, שתקופת דוד ושלמה—רוב רובה של המאה ה-10 לפנה”ס—נדחקה לתקופת הברזל I הענייה יחסית (תקופה של פילוג המתיישבת עם האירועים שמתועדים בספר שופטים). תיארוך מחדש זה מחק למעשה לחלוטין את עצם קיומה של הממלכה המאוחדת המקראית הגדולה!
”מטרתו העיקרית של פינקלשטיין ביצירת טיעון חדש זה הייתה להתבונן בעדויות הארכיאולוגיות ובתרבות החומרית מימי שלטונם של דוד ושלמה ולטעון כי מה שאנחנו חושבים על תקופה זו מוגזם בצורה יוצאת דופן בהשוואה למציאות”, כתבה סאטלמאייר. ”בשנת 1996 פיתח פינקלשטיין את טיעונו העיקרי בתוך תפיסה מחודשת זו, והצביע על כך שאף לא אחד מהמאפיינים האדריכליים הנוגעים למערכות השערים שנמצאו באתרי חצור, גזר ומגידו מתוארך לתקופת שלמה. במקום זאת, הם מתוארכים כולם לתקופה מאוחרת בהרבה”.תפיסת הכרונולוגיה הנמוכה של פינקלשטיין מבוססת על שני טיעונים עיקריים. ”הראשון מבין הרעיונות האלה הוא התפיסה של היעדר כלי חרס פלשתים בשכבה VI [במגידו], והשני קשור לתיארוך של כלי חרס בתל יזרעאל [הסמוך]‟ (שם).
מבחינת פינקלשטיין, כלי חרס מתקופת יזרעאל I, שתוארכו למאה התשיעית לפנה”ס, נראים דומים לאלה שבשכבה VA-IVB במגידו (השכבה הקשורה לבית השער של שלמה). הוא גם ציין את היעדרם של כלי חרס פלשתיים דו-גווניים בשכבה הקודמת במגידו—כלי חרס אלה שימשו כסמן כרונולוגי למאה ה-11 לפנה”ס, כפי שנתגלו באתרים אחרים.
תוך שימוש בטיעונים אלה הסיק פינקלשטיין כי לא קיים הבדל ניכר בין טיפוסי כלי חרס ישראלים מהמאה ה-10 עד למאה התשיעית לפנה”ס; לכן, יהיה נכון יותר לתארך מחדש את המבנים ה’גדולים‘ שזוהו בעבר כשייכים למאה ה-10 לפנה”ס ולדחוס אותם לתוך מסגרת זמן צפופה יותר במאה התשיעית לפנה”ס.
בנוסף לכך, פרופ’ פינקלשטיין דחה בהכרח את גילויו של שבר ממצבת ניצחון מצרית מלכותית במגידו. שבר זה היה שייך לפרעה שישק, שבסוף המאה ה-10 לפנה”ס—מיד לאחר מלכות שלמה—פלש לישראל (מלכים א’ י”ד, כ”ה–כ”ו; דברי הימים ב’ י”ב, א’–ט’).
המערכה שניהל שישק מתוארת בפרוטרוט בתבליט קיר הנמצא במקדשו שבכּרנכּ. למעשה, אותו תבליט מזכיר את מגידו בשמה. ואף ששבר מצבת הניצחון ממגידו לא נמצא בהקשר סטרטיגרפי (אלא בשימוש משני), הוא מתאים לרשומות הטקסטואליות המקראיות והמצריות על פלישת פרעה לאחר מלכות שלמה, והוא מעיד על נוכחותו של מבצר חשוב שהיה צריך להיות קיים במגידו קודם לכן במהלך המאה ה-10.
פינקלשטיין מסכם: ”אם נניח בצד את מלכים א’ ט’, ט”ו ואת מצבת שושנק שמקורה במצבור פסולת, הרמז היחיד לתיארוך שכבות מגידו מסופק על ידי כלי החרס הפלשתיים”. (’הארכיאולוגיה של הממלכה המאוחדת: השקפה חלופית’ 1996).
ה”דיוור‟ נמצא בפרטים
התיארוך מחדש של חצור, מגידו וגזר בידי פרופ’ פינקלשטיין תוך שימוש בכרונולוגיה נמוכה גרם לרעידת אדמה בעולם הארכיאולוגיה. בשלב הראשון, נראה כי הנימוק של המינימליסט המקראי הגיוני מבחינה מדעית, במיוחד כשתיארוכי פחמן 14 מוקדמים נראו בתחילה כ’מוכיחים‘ את הכרונולוגיה הנמוכה.
כיום, ההשקפה של המינימליסט לגבי תיארוך הערים האלה מיושנת ושייכת לעבר (מציאות בה אולי אפילו פינקלשטיין מתחיל להכיר; ב-2021 הוא הודה בריאיון כי ”אנחנו בשלב חדש של ניסיונות להראות שארכיאולוגיה יכולה להכות בחזרה כנגד הגישה הביקורתית”). כיום עולה קרנה של התיאוריה המסורתית לגבי המאה ה-10, התואמת את המקרא, כתיאוריה המתאימה ביותר לראיות הארכיאולוגיות. זאת, במידה רבה, הודות לעבודתו המהפכנית של פרופ’ יוסף גרפינקל באתרים ה’דוידיים’ חורבת קיאפה וחורבת אל-ראעי (כמו גם לכיש מימי רחבעם).
בוויכוח סביב הכרונולוגיה הנמוכה, ובמיוחד סביב התיארוך מחדש של שערי שלמה בחצור, מגידו וגזר, אחד ממתנגדיו הבולטים של פינקלשטיין הינו החוקר האמריקני פרופ’ וויליאם דיוור. דיוור חפר את גזר משנות ה-60 עד שנות ה-90 של המאה ה-20, והוא תיארך את בית השער של גזר למאה ה-10 לפנה”ס.
במאמר מחקרי משנת 2021 שכותרתו ’שלמה, כתבי הקודש ומדע: עלייתה של המדינה היהודאית במאה ה-10 לפנה”ס’, חשף דיוור תוצאות חדשות של תיארוך פחמן 14 המאששות באופן מוצק את ייחוסם של ’שערי שלמה‘ למאה ה-10. לאחר תיאור של נתוני הפחמן הוא כתב: ”תיארוכי הפחמן 14 המובטחים הנחיתו למעשה מכת מוות על ’הכרונולוגיה‘ הנמוכה. אנחנו יכולים לעבור ממצב של ספקנות מוגזמת לאופטימיות צנועה, ממצב של היקסמות מחידושים לעבודה רצינית ואחראית כהיסטוריונים”. הוא ציין כי מבין שבעת התאריכים עבור מגידו, ”רק אחד מתאריכי מגידו כפי שפורסמו עשוי לתמוך ב’כרונולוגיה הנמוכה’ של פינקלשטיין (ברמת דיוק של 1 אחוז מתוך 68.2 אחוז)”, ואילו ”חמשת האחרים כולם תומכים בכרונולוגיה המקובלת שלנו‟ (יש לשים לב, כי מאמרו של דיוור יצא לפני פרסום מערך נתוני הפחמן החדש של גזר בסוף השנה שעברה, אשר מאשש את אותן תוצאות; ראה עמוד 74.)
דיוור גם הדגיש ניתוח חדש של כלי חרס עם חיפוי דמוי מרח אדום דליל הנפוצים בשכבת השער של גזר. באתרים אחרים, כלי חרס אלה מתוארכים באופן מוחלט כשייכים אך ורק למאות ה-11–10 לפנה”ס—לא למאה התשיעית. עם ”תצפיות חדשות יחסית אלה על טיפולוגיה קרמית... בתוספת תאריכי פחמן 14 חדשים וטובים יותר”, כתב דיוור, ”עומד לרשותנו כעת קורפוס קרמי המתוארך בצורה בטוחה לסוף המאה ה-11–המאה ה-10 לפנה”ס שיאפשר לנו סוף סוף להגדיר את המאה ה-10 לפנה”ס במונחים סטרטיגרפיים וקרמיים ובמונחים היסטוריים של ממש”. לפי דיוור, באמצעות שימוש במחקר המדעי העדכני ביותר, אתר גזר מתוארך ללא ספק למאה ה-10 לפנה”ס. במילים אחרות, זהו אתר מימי שלמה.
ומה לגבי התיעוד המקראי אשר מתיישב כה טוב עם הארכיאולוגיה של חצור, מגידו וגזר, והמינימליסטים מחשיבים כלא רלוונטי במידה רבה? לדברי פרופ’ דיוור, ”איננו יכולים פשוט לפסול את הנרטיבים של התנ”ך, המקור הנוסף שלנו לכתיבת היסטוריה, כפי שעושים רוויזיוניסטים רבים (ואפילו כמה ארכיאולוגים...”).
אם אתם עוקבים, הנה איפה אנחנו עומדים. ראשית, פרופ’ יגאל ידין חפר את כל שלושת האתרים (חצור, מגידו וגזר) והגיע למסקנה כי שלושתם אתרים מהמאה ה-10. שנית, פרופ’ וויליאם דיוור חפר רבות בגזר והגיע למסקנה כי בית השער של גזר מתוארך למאה ה-10. שלישית, הארכיאולוג פרופ’ אמנון בן-תור חפר את חצור ותיארך אותה למאה ה-10. לבסוף, פינקלשטיין ואוסישקין חפרו את מגידו ולפחות לטענתם, הם מתארכים את העיר למאה התשיעית לפנה”ס, וטוענים כי יש לתארך מחדש את הערים האחרות באופן דומה (עם זאת, מעניין לציין שבמועד כתיבת מאמרו הנזכר לעיל מ-1980, אוסישקין היה סבור כי חפירתו של דיוור הראתה שהשער בגזר ”אכן הוכח כמתוארך למאה ה-10 לפנה”ס ונראה די סביר שהוא נבנה בתקופת שלמה‟).
עם זאת, בכל המחלוקת והדיון הסוער לגבי חצור, מגידו וגזר, נושא מכריע אחד לעיתים קרובות נעדר—וזה המפתח שיכול להביא לפתרון המלא.
נכנסת ירושלים
ניתן לקשור בין שלושת השערים של ידין לבית שער חשוב נוסף, זה שנחשף על ידי ד”ר אילת מזר בעופל שבירושלים.
כאשר הוחל בחשיפת מדידת ותיעוד חומות בית השער בירושלים, מודד החפירות לין ריטמאייר שרטט היטל של סדרת התאים הסימטרית המתהווה, כולל המעבר, על גבי תוכנית גדולה יותר שכללה את המגדל הגדול. ”כאשר לין הביא את התוכנית שלו לסבי ואליי, לא האמנו למראה עינינו”, נזכרה ד”ר מזר בפרסום משנת 2011 בשם ’גילוי חומת שלמה בירושלים‘. ”הסימטריה בין בניין C [המבנה התאי] לבין המגדל הגדול שמולו, נראתה מיד בבירור, ופתאום הבנו שאנחנו רואים כאן בית שער עיר טיפוסי מתקופת הבית הראשון, המאופיין בארבעה תאים זהים [שעדיין השתמרו היטב] ובמגדל גישה גדול [דומה לזה שבמגידו]”.
ברגע זה נדלקה נורה בראשם של ד”ר מזר וסבה. ”פתאום הכול התחבר לנו! רצפת הגיר שעברה דרך המעבר של בית השער הובילה ישירות למגדל הגדול וחיברה פיזית בין שני המבנים! שער העיר שלנו דומה מאוד לאלה המוכרים מאתרים דומים בני אותה תקופה [חצור, מגידו וגזר]... ההבנה שזה עתה גילינו שער עיר עתיק מימי הבית הראשון הייתה אחד הרגעים המרגשים ביותר שחלקתי עם סבי במהלך עבודתנו המשותפת”. בני משפחת מזר טענו כי בהתבסס על המיקום והפרטים הסובבים, בית שער זה הוא ככל הנראה זה שמכונה ’שער המים’ בספר נחמיה (נחמיה ח’, א’, ג’, ט”ז).
דיוויד מילסון צורף מאוחר יותר לצוות העופל כמודד חפירות והתחיל למדוד את מבני האתר. ”לאחר המדידות המדוקדקות של דיוויד בבניין C נדהמנו לגלות כי מידותיו של שער העופל הארבעה-תאי היו כמעט זהות לאלה של בית השער בן המאה ה-10 בארמון של מגידו”, כתבה מזר.
”אורכו הכולל של שער העופל נמדד ב-10.4 מטר ורוחבו ב-14.8 מטר, ואילו אורך השער במגידו נמדד ב-10.2 מטר ורוחבו ב-14.6 מטר. רוחב המעבר של בית בשער בעופל היה 4 מטר ובמגידו 4.2 מטר. כמו כן, עובי החומות של בית השער בעופל היה 1.5 מטר ובמגידו 1.6 מטר. קווי הדמיון בין מידות התאים מרשימים אף יותר, אורכם 2.8 מטר בשני האתרים, רוחבם 2.4 מטר בעופל ו-2.2 מטר במגידו״.
”זו באמת הייתה תגלית מדהימה ונראתה כמצביעה על כך ששני בתי השער נבנו על פי מתווה תכנון זהה, שמקורו ככל הנראה באותו משרד אדריכלי”, כתבה מזר. כמו בגזר, היו כמה הבדלים שוליים, וכפי שציינה ד”ר מזר הם שיקפו ללא ספק את המיקום הגיאוגרפי של בית השער, או את המיקום המלכותי הספציפי של השער המסוים הזה. בית השער בירושלים גם חלקי הרבה יותר משלושת האחרים, כאשר ניתן לראות את נדבכי היסוד הנמוכים ביותר שלו, עם תא אחד בלבד שעדיין השתמר בגובה משמעותי.
אף שנראה מהשרידים כי בית השער הזה כלל לפחות ארבעה תאים סטנדרטיים, ישנן עדויות המצביעות על נוכחותם של תאים חמישי ושישי שהם מוארכים מעט יותר (אם השחזור הזה אכן מדויק; ושוב, במיוחד בצד הצפוני של בית השער שבו עולה סלע האם, השתמרות הממצאים אינה טובה).
ובכל זאת, ישנן כמה הקבלות ישירות, בעיקר במידות, בין בית השער של מגידו לבית השער של ירושלים—ובאופן אסוציאטיבי גם לשערים של חצור וגזר. האם הדבר יכול להוות אך ורק צירוף מקרים? או שמא יותר רציונלי והגיוני להסיק, כפי שעשתה ד”ר מזר, כי קווי הדמיון בין בתי השער האלה הם תוצאה של ”מתווה תכנון זהה, שמקורו ככל הנראה באותו משרד אדריכלי‟?
אחרי הכול, במלכים א’ ט’, ט”ו לא נאמר רק ששלמה בנה שלוש ערים ספציפיות—חצור, מגידו וגזר. נזכר גם שמה של עיר רביעית שלעתים קרובות מתעלמים ממנה: ”וְזֶה דְבַר הַמַּס אֲשֶׁר הֶעֱלָה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה; לִבְנוֹת... יְרוּשָׁלִָם וְאֶת חָצֹר וְאֶת מְגִדּוֹ וְאֶת גָּזֶר‟.
מדוע ירושלים חשובה
מדוע בית השער שנחשף על ידי ד”ר מזר בירושלים חשוב כל כך? התשובה מתייחסת לקשר בין ירושלים לבין חצור, מגידו וגזר; על אף המרחקים הניכרים בין כל אחת משלוש הערים האלה, עדיין שלושתן שוכנות בתוך גבולותיה הגיאוגרפיים של ממלכת ישראל הצפונית (כפי שמתוארת במקרא, דהיינו נחלות השבטים נפתלי, מנשה ואפרים, בהתאמה). מנקודת מבט גיאוגרפית גרידא, ניתן להעלות טענה נגדית, בתור סנגורו של השטן, כי שלוש הערים האלה היו תוצר של ממשל צפוני בלבד.
וזה אכן מה שישראל פינקלשטיין מאמין. המינימליסטים טוענים כי אזור יהודה וירושלים לא היה יכול, בשום אופן, מצב או צורה, להיות בעל משמעות כלשהי במהלך המאה ה-10 לפנה”ס (ושהאזור הזה התחיל להתבסס רק בסוף המאה השמינית לפנה”ס—תקופתו של חזקיהו—אף שכיום השקפה זו מתחילה להשתנות משמעותית; ראה כותרת צד בעמוד 74). לפיכך, אפילו במקרה של מבנים שאין חולק על היותם מוקדמים, כמו מבני חורבת קיאפה המתוארים בביטחה (לסביבות 1000 לפנה”ס), הם משייכים אותם מחדש לא לממלכה המקראית שמרכזה ביהודה אלא דווקא לממלכת שאול שמרכזה בצפון.
ירושלים, כמובן, מפורסמת כבירת ממלכת יהודה הדרומית והייתה מטה הממשל היהודאי. אך כפי שהמקרא מגלה—וכפי שמאששות עדויות ארכיאולוגיות—ספציפית במהלך המאה ה-10 לפנה”ס, ירושלים היהודאית הייתה הבירה המנהלית של ישראל כולה.
מכאן, שגילוי בית שער מונומנטלי מהמאה ה-10 בירושלים—בעל מידות ואופי מקבילים לבתי השער שנחשפו בחצור, מגידו וגזר ותוארכו כולם למאה ה-10 לפנה”ס—הוא המפתח שלנו להבנת הנושא הזה. נוכחותם של ארבעה בתי שער דומים להפליא, אשר נבנו כולם באותו זמן, חושפת את קיומו של מתווה תכנון יחיד ומקיף—וזה המרמז על ממשל אחד וכולל השולט באזור גיאוגרפי שלם ומאוחד.
לבסוף, עלינו להציב את התיעוד הארכיאולוגי למול קטעים במקרא כמו מלכים א’ ט’, ט”ו ולהניח בצד את ההצעה הלא מדעית בעליל לפסול לחלוטין את הפסוק הזה. פסוק זה מציין במפורש כי שלמה המלך עסק במפעלי בנייה חשובים בדיוק באותן ארבע ערים. כשאנחנו עושים זאת, תוך שיקול כל העדויות הזמינות, המסקנה הברורה וההגיונית ביותר היא שהערים המונומנטליות האלה נבנו על ידי שלמה המלך.
