מתי נקבעו חוקי הכשרות המקראיים? מתי נכתבו, ומתי התחילו להקפיד על שמירתם? הנחיות מפורטות לשמירת כשרות מצויות בתורה (ויקרא י”א; דברים י”ד), ולכן הן מיוחסות באופן מסורתי למשה (במהלך אמצע עד סוף האלף השני לפנה”ס).
אבל האם בני ישראל באמת ’שמרו כשרות’ כל כך מוקדם בתולדותיהם? אוסף גדל והולך של ראיות מצביע על כך שהתשובה היא חיובית, במיוחד בתוך ירושלים של תקופת הברזל IIא, וייתכן שהם אף השפיעו על ישויות אזוריות מסביב לנהוג באותה דרך.
ככלל, ידוע היטב כי שרידי חזירים כמעט ואינם קיימים באתרים של בני ישראל בהשוואה לאלה של השכנים הפלשתים (שצרכו בשר חזיר בשפע). אבל זה רק חלק מהתמונה, כפי שחשף פרופ’ אברהם פאוסט במאמרו ב-Jerusalem Journal of Archaeology משנת 2021, ’הממלכה המאוחדת בשטח’.
במהלך המעבר אל (ממלכת ישראל של) תקופת הברזל II, ניכרת ”ירידה משמעותית בצריכת בשר חזיר” באתרים פלשתיים (למעט העיר הפלשתית הראשית גת). הדבר עומד בניגוד למצב בתקופת הברזל I שקדמה לה, המאופיינת ב”צריכה גבוהה במיוחד [של בשר חזיר] על ידי הפלשתים...” (פאוסט מציין אימוץ על ידי הפלשתים של ’כתב מקומי’, האלפבית העברי-פניקי גם כן בתקופה זו).
איזו מעצמה מרכזית הייתה יכולה להביא למהפכת ’כשרות’ מעין זו באזורי הפריפריה הפלשתית האלה? אולי אותה מעצמה שהמקרא מזהה כמי שגרמה להרגעת הפלשתים בתחילת תקופת הברזל II—זו של דוד המלך.
עם זאת, חיות יבשה טמאות הן רק חלק מהתמונה. בספרה של ד”ר אילת מזר חפירות פסגת עיר דוד, 2005–2008: דוחות סופיים כרך א’, הארכיאוזואולוג עומרי לרנאו מציין היעדר בולט של שרידי דגי שפמנונים בעיר הבירה באותו חלק של תקופת הברזל IIא—בהשוואה לסוף תקופת הברזל IIב, רגע לפני חורבן ירושלים בידי צבאות נבוכדנצר (ראוי לציין כי זו תקופה שבה נביאי המקרא גינו את צריכת המזונות הטמאים).
לרנאו כותב: ”כאמור, דג השפמנון נחשב לא כשר לפי חוקי היהדות המקראיים. ככל הנראה, בני ישראל בירושלים של תקופת הברזל IIא, ששרידי המזון שלהם נמצאו ב’מאגר’, אכן נמנעו מאכילת שפמנון, ואילו תושביהם של המבנים המאוחרים מעל המזבלות בשטח G לא נמנעו מאכילתו. הסיבה לכך יכולה להיות קשורה לדבקותם הפחותה במסורת המקראית...” (פרק 16, ’עצמות דגים’).
לסיכום, נראה שלא רק שמנהיגי הממלכה המאוחדת ’שמרו על כשרות’, הם אולי אפילו השפיעו על אחרים לעשות את אותו הדבר. ייתכן, שאין זה מפתיע לגבי מלך אשר ”... בְּתוֹרַת יְהוָה חֶפְצוֹ; וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה” (תהלים א’, ב’)
