חורבת קיאפה הוא אתר ייחודי ביותר בישראל. להבדיל ממרבית ערי ישראל הקדומות האחרות שנחפרו, אתר זה ’קל’ יחסית לחפירה כיוון שיש בו רק שכבת התיישבות עיקרית אחת (לעומת 26 במגידו, למשל). בעצם, כל מה שיש באתר שייך לאותו פרק זמן (למעט כמה תוספות מאוחרות יותר, פחות נרחבות).
חורבת קיאפה לא נקשרה באופן סופי עם עיר מסוימת במקרא (ומכאן השם הערבי הנפוץ). ישנו קומץ של ערים המועמדות לכך, כפי שנתאר במאמר זה. עם זאת, האתר המיוחד הזה, שאוכלס במשך עשורים ספורים בלבד, אכן מבסס היטב את ההקשר של השנים המוקדמות (המהוות מוקד לוויכוחים רבים) של ממלכת ישראל בתקופת דוד המלך עצמו. הודות לתיארוך המוצק של חורבת קיאפה, אתר זה יכול לשמש כאמת מידה שאליו ניתן להשוות אתרים וממצאים ארכיאולוגיים אחרים.
פלשתי או ישראלי?
חורבת קיאפה היא תל מבוצר גדול הממוקם כ-32 ק”מ (20 מייל) מדרום-מערב לירושלים. העיר עמדה ממש בין הגבולות הגיאוגרפיים של אדמות בני ישראל ואדמות הפלשתים והשקיפה על עמק האלה, זירת ההתרחשות של הקרב בין דוד לגוליית (שמואל א’ י”ז, ב’). המבצר הוקם באזור שנוי במחלוקת, דבר המעלה את שאלת הבעלות.
המינימליסטים טוענים כי ישראל הייתה קטנה וחסרת שלטון ריכוזי בעת בנייתה של העיר, ולכן לא הייתה מסוגלת להקים מבצר מונומנטלי. לטענתם, חורבת קיאפה כנראה נבנתה בידי הפלשתים או תרבות אחרת כלשהי, אבל בהחלט לא בידי ישראל. אלה שנצמדים למסורת המקראית מקבלים את ההשקפה המקראית וההיסטורית וסבורים שישראל הייתה מסוגלת ליצור עיר גדולה ומתוכננת היטב.
בעיני בעלי ההשקפה המסורתית השאלה נותרת: האם היה זה אתר ישראלי או פלשתי?
מספר ראיות עונות על שאלה זו.
הראיה הראשונה כרוכה בגילוין של אלפי עצמות בעלי חיים. ניתוח העצמות סיפק תגלית חשובה: אף לא אחת מאותן העצמות שייכת לחזיר. בחפירות של ערים פלשתיות וכנעניות (בעיקר הראשונות) נפוץ לגלות עצמות חזיר. חזירים שימשו למאכל, וכנראה גם למטרות קורבן. מחד גיסא, אם חורבת קיאפה הייתה עיר פלשתית, הרי שהיעדר עצמות חזיר הופך אותה לחריגה. מאידך גיסא, היעדר עצמות חזיר עולה לחלוטין בקנה אחד עם אתרים יהודאים אחרים, שבהם מוצאים מעט מאוד עד אפס שרידי חזירים.
שנית, ישנה ראיה למוצאה הישראלי של חורבת קיאפה בצורת עדות לשונית, בעיקר משבר חרס גדול, או אוסטרקון, המכוסה בכתב עתיק. מומחים זיהו את הכתב כצורה מוקדמת של הכתב העברי (ראה עמוד 97 למידע נוסף).
שלישית, ראיות מבניות הראו כי הבתים בחורבת קיאפה נבנו כך שהם ניגשים לחומת העיר במה שמכונה תוכנית סוגרים תכנון עירוני המבוסס על חומת סוגרים אינו קיים בערים פלשתיות או כנעניות. לעומת זאת, הוא בהחלט אלמנט ידוע בערים יהודאיות.
רביעית, בניגוד לרוב הערים הפלשתיות והכנעניות, בחורבת קיאפה אין מיקום מרכזי לפולחן. אין בה מרכז עיר שבו הוצבו אלילים ושבו התנהל פולחנם. האתר גם מתאפיין בהיעדר בולט של אלילים. זה מאוד יוצא דופן לגבי אתרים פלשתים, אולם תואם לחלוטין את מה שהיינו מצפים מעיר יהודאית.
לבסוף, מספר חרצני זיתים שנתגלו בחפירות חורבת קיאפה תוארכו בפחמן 14. הניתוח החזיר טווח תאריכים של סביבות 1020 עד 980 לפנה”ס, ממש בתוך הכרונולוגיה המקראית של המלכים שאול ודוד (ראה ציר זמן בעמוד 14). מכאן, שהעדויות מחורבת קיאפה מצביעות על כך שמדובר באתר יהודאי.
זהותה המקראית של חורבת קיאפה
האם חורבת קיאפה נזכרת במקרא? אחת מהן היא העיר עדיתיים, הנזכרת ביהושע ט”ו, ל”ו. השערה זו מבוססת על הערים המפורטות באותו פסוק לפי סדר גיאוגרפי ספציפי. בהתחשב במיקומן של ערים אחרות המפורטות בפרק זה, חורבת קיאפה יכולה להיות עדיתיים.
אפשרות נוספת היא העיר נטעים. שמה של עיר זו זוכה לאזכור לא מדויק בספרי תנ”ך בשפה האנגלית: ”הֵמָּה הַיּוֹצְרִים, וְיֹשְׁבֵי נְטָעִים וּגְדֵרָה; עִם הַמֶּלֶךְ בִּמְלַאכְתּוֹ יָשְׁבוּ שָׁם.” (דברי הימים א’ ד’, כ”ג). המילה הכללית ’נטעים’, או באנגלית ”plantations” (”מטעים”), מתייחסת לעיר ושמה נטעים, והמילה הכללית ’גדרה’ (מתורגמת לאנגלית כ-”hedges”) מתייחסת לעיר גדרה. בהתבסס על קרבתה של חורבת קיאפה לגדרה (וקרבתן של ערים אלה לעמק האלה), יש המשערים שזו יכולה להיות נטעים.
השם המקראי המקובל יותר הוא גם זה שמקובל על חופר האתר, פרופסור גרפינקל: שעריים. משמעות המילה שעריים היא ’שני שערים,’ ואכן, חורבת קיאפה בולטת בכך שהיא העיר הידועה היחידה מתקופת הברזל II המצוידת בשני שערים.
ערי מבצר טיפוסיות היו מצוידות בשער אחד בלבד, שהרי מקום הכניסה והיציאה הוא הנקודה החלשה ביותר של המתחם. עם זאת, בחורבת קיאפה ישנם שני בתי שער זהים, גדולים, בעלי ארבעה תאים—אחד בדרום ואחד במערב. הסיבה לכך אינה ברורה, אבל העיר הזו בהחלט תואמת את השם ’שעריים.’
שעריים נזכרת בכמה פסוקי מקרא, כולם בהקשרים מוקדמים (ועל כן מקבילים להתיישבות המוקדמת של חורבת קיאפה). היא גם נזכרת לצד העיר עדיתיים ברשימת הערים הנידונה ביהושע ט”ו, ל”ו, דבר המראה כי שעריים שכנה באותו אזור גיאוגרפי.
עיר זו נזכרת גם בשמואל א’ י”ז, נ”ב, המתאר את תוצאות הקרב של דוד בגוליית: ”ויָּקֻמוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וַיָּרִעוּ, וַיִּרְדְּפוּ אֶת הַפְּלִשְׁתִּים עַד בּוֹאֲךָ גַיְא וְעַד שַׁעֲרֵי עֶקְרוֹן. וַיִּפְּלוּ חַלְלֵי פְלִשְׁתִּים בְּדֶרֶךְ שַׁעֲרַיִם, וְעַד גַּת, וְעַד עֶקְרוֹן”.
חורבת קיאפה משקיפה ישירות על עמק האלה, בו התרחש הקרב בין דוד לגוליית (ובעקבותיו תבוסת הצבא הפלשתי). לפיכך, הן מסגרת הזמן והן המיקום מתאימים לזיהוי חורבת קיאפה כשעריים.
פסוק נוסף מביא התייחסות אפשרית מעניינת לגבי עיר זו. הוא מגיע מוקדם יותר בסיפור על דוד וגוליית. פסוק כ’ מתעד את דוד המביא אספקה לאחיו, שהיו חלק מצבא ישראל: ”וַיַּשְׁכֵּם דָּוִד בַּבֹּקֶר...וַיִּשָּׂא וַיֵּלֶךְ, כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ יִשָׁי; וַיָּבֹא הַמַּעְגָּלָה, וְהַחַיִל הַיֹּצֵא אֶל הַמַּעֲרָכָה, וְהֵרֵעוּ בַּמִּלְחָמָה”.משמעות המילה ’מעגלה’, מן המילה מעגל, יכולה להיות ביצור מעגלי, ואכן, החפירות בחורבת קיאפה חושפות בבירור מבצר בעל ביצור מעגלי. האם ייתכן שדוד ביקר את אחיו במבצר מעגלי זה?
עוד התייחסות אחת לשעריים מופיעה בספר דברי הימים: ”וּלְשִׁמְעִי בָּנִים שִׁשָּׁה עָשָׂר, וּבָנוֹת שֵׁשׁ, וּלְאֶחָיו אֵין בָּנִים רַבִּים... וַיֵּשְׁבוּ בְבֵית מַרְכָּבוֹת וּבַחֲצַר סוּסִים, וּבְבֵית בִּרְאִי וּבְשַׁעֲרָיִם. אֵלֶּה עָרֵיהֶם, עַד מְלֹךְ דָּוִיד” (דברי הימים א’ ד’, כ”ז–ל”א).
קטע זה קושר באופן ספציפי את שעריים לתקופת שלטונו של דוד. בפסוק ל”א נאמר כי שעריים הייתה מיושבת בבני משפחתו של שמעי עד למלכות דוד. אם נשפוט לפי פסוק זה והפסוקים שלעיל, נוכל לראות כי אם חורבת קיאפה אכן הייתה שעריים המקראית, היא הוקמה לפחות כאתר אסטרטגי לפני שדוד אפילו נעשה למלך, אך נעלמה לחלוטין זמן קצר לאחר מכן—זה עומד בהתאמה טובה לנתוני הפחמן 14.
התגליות
חורבת קיאפה היא אתר חדש יחסית עבור חופרים. אמנם, קיומו של האתר ידוע לארכיאולוגים ולסוקרים מאז סוף המאה ה-19, אך הוא לא נחשב כאתר חשוב. רק ב-20 השנים האחרונות החלו הארכיאולוגים לשים לב ביתר שאת למבנה המסקרן של המבצר העתיק. לכן, החפירות החלו רק בשנת 2007 והניבו מאז ממצאים מסקרנים רבים.
אחד הממצאים הדרמטיים ביותר הוא שבר חרס גדול הנושא חמש שורות של טקסט פרוטו-עברי. התרגום המוצע לאוסטרקון זה דומה להפליא לתיעוד המקראי על מינויו של שאול המלך (שמואל א’ ח’, י”א–י”ט). ייתכן וזה יכול לתמוך בדעה כי חורבת קיאפה הייתה מבצר ישראלי מתפקד בעת הקמת ממלכת ישראל.
הימצאותה של הכתובת חשובה במיוחד. חורבת קיאפה אינה מעידה רק על נוכחות ישראלית מוקדמת מבוססת, אלא על כזו שהשתמשה בכתיבה—הכרח חיוני להפעלת ממלכה (למידע נוסף על אוריינות בישראל של המאה ה-10, ראה עמוד 97.)
חורבת קיאפה גם הניבה כתובת מעניינת נוספת על גבי קנקן אחסון. כתובת זו כוללת את המילים ’אשבעל בן בדע’. לשאול נולד בן בשם זה (דברי הימים א’ ח’, ל”ג). כתובת זו מאשרת את השימוש בשם באותה תקופה. בתקופות מאוחרות יותר בתולדות ישראל יצאו מכלל שימוש שמות הכוללים את הרכיב ’בעל’.
ממצאים מעניינים נוספים מחורבת קיאפה כוללים שני חפצים נישאים דמויי מקדש בצורת ’תיבה’ בגודל בינוני, האחד מחמר והאחר מאבן. המאפיינים העיצוביים שלהם הושוו לתיאורי המקרא באשר למקדש ולארמון של שלמה מהמאה ה-10 בירושלים.
על דגם האבן ישנם עמודי דלת בעלי שקעים בקבוצות של שלושה. במלכים א’ ז’, ד’–ה’ מתואר כיצד שלמה השתמש בסגנון אדריכלי זה לבניין המפואר שלו ליד המקדש (וסביר להניח שהוא השתמש באותה שיטה גם במקדש עצמו). יתרה מכך, המשנה (מידות ג’, ז’) מראה כי משקוף הדלת של מקדש הורדוס נבנה באותו אופן המוצג בדגם זה.
פתח הדלת בדגם הוא בגובה 20 ס”מ (8 אינץ’) ורוחבו 10 ס”מ (4 אינץ’). המשנה מתארת את בית המקדש השני כבעל דלת בגובה 40 אמה ורוחב 20 אמה—כלומר, אותן הפרופורציות (מידות ד’, א’; חשוב לציין כי עיצוב בית המקדש השני הושפע ברובו מזה של בית המקדש הראשון).
הדגם כולל שבעה ’ריבועים’ בולטים מתחת לגג. כל ריבוע מחולק בשני קווים לכדי שלושה מלבנים קטנים. ברור, שאלה נועדו לייצג את קצוות קורות העץ התומכות בגג (למידע נוסף על אלמנט עיצובי זה, ראו עמוד 40).
בנוסף לתגליות נוספות אלה, ארכיאולוגים חשפו מבנה פאר גדול במרכז חורבת קיאפה, שבו התגורר כנראה המושל. על פי הערכות, העיר עצמה שיכנה 500 עד 600 איש בין חומותיה המבוצרות שחלק מאבניהן שקלו עד 8 טון.
חורבת קיאפה היום
הארכיאולוגים אינם יודעים להסביר מדוע ננטשה חורבת קיאפה בשלב כה מוקדם בהיסטוריה של ממלכת ישראל. אולי היא כבר לא הייתה נחוצה כאמצעי הרתעה נגד הפלשתים לאחר שדוד המלך מיגר את איומם ועם תחילת ימי מלכותו הארוכים והשלווים של שלמה.
בחורבת קיאפה נעשה שימוש חוזר לסירוגין לאחר שממלכת יהודה נכבשה בידי בבל במאה השישית לפנה”ס, בדרך כלל כשטח חקלאי. האתר כולל כמה דוגמאות ליוזמות בנייה בודדות מהתקופה הפרסית מאוחרת/ההלניסטית המוקדמת, וכן התקופה הביזנטית. אולם עיר המבצר מעולם לא חזרה לתפארתה מתחילת המאה ה-10 תחת שלטון דוד המלך.
עדיין נותרה עבודה ארכיאולוגית רבה באתר ייחודי זה. הגם שכבר נמצאו בו תגליות בשפע, עדיין רק כ-20 אחוז מהתל נחפרו. על כן, בעוד שישנם ויכוחים ומחלוקות רבות בנוגע לאמיתות התיאור המקראי בדבר ממלכת ישראל תחת שאול ודוד, ההיסטוריה הנחשפת בחורבת קיאפה נותרת עדה, בדיוק כפי שהייתה לפני יותר מ-3000 שנה, כאשר השקיפה על עמק האלה בשעה שנער צעיר מלא אמונה וקלע בידו הלך והתקרב לעברו של ענק.
