אמות שלמה
מניתוחיו המפורטים של בתי השער בגזר, מגידו וחצור (שפורסמו במאמרו ’עיצוב השערים המלכותיים במגידו, חצור וגזר‘ משנת 1986), הסיק מודד החפירות דיוויד מילסון כי מלבד האופי המקביל של מבנים אלה, המהנדסים שבנו אותם השתמשו באמה המלכותית המצרית הסטנדרטית שלהם—’האמה הארוכה’, (0.524/0.525 מטר).
מילסון קבע זאת על ידי השוואה בין רוחב מעברי הכניסה של כל שלושת השערים. המידה של כולם הייתה בדיוק 4.2 מטר. מתברר, כי מדובר בדיוק בשמונה אורכים של אמה מלכותית מצרית, השווה 0.525 מטר. אנחנו יודעים את אורכה המדויק של אמה ארוכה הודות למספר תגליות ארכיאולוגיות. ’הסרגל של מאיה’, מוט אמה עם סימונים שהתגלה בסקארה, ממפיס, בתחילת המאה ה-19,הוא התגלית הבולטת במיוחד. מוט מדידה זה, המתוארך לשושלת ה-18 של מצרים (המאה ה-14 לפנה”ס), שמור כיום במוזיאון הלובר בפריז (לובר N1538). העובדה שמידה מצרית זו מתוארכת לשושלת ה-18 מעניינת בהתחשב בכך שמדובר בשושלת המצרית המתאימה ביותר לכרונולוגיה המקראית של יציאת מצרים. למידע נוסף על שושלת המלוכה המצרית בעת יציאת מצרים, בקרו ב
אזכורים רבים למידת אמה פזורים לאורך המקרא. ישנן שתי אמות עיקריות: ’אמה ארוכה’ ו’אמה קצרה’. ’אמה קצרה‘ מוסברת בדרך כלל כמרחק מהמרפק לקצה האצבע האמצעית, ומוגדרת גם כשש ’ידיים‘. כפי שמלמדות תגליות ארכיאולוגיות, מידה תקנית זו שווה ל-0.44/0.45 מטר. ’אמה ארוכה‘, או אמה מלכותית מצרית, מוגדרת כאמה קצרה‘ ועוד יד‘—או שבע ידיים (מידה תקנית השווה ל-0.524/0.525 מטר).
ישנן כמה התייחסויות מקראיות מעניינות לאמות ’קצרות’ ו’ארוכות‘ שכאלה. נראה שהאמה ’הקצרה‘ שימשה בעיקר בתקופות מלכותיות מאוחרות יותר. דוגמה לכך היא נקבת השילוח (נקבת חזקיהו, המאה השמינית לפנה”ס): בכתובת השילוח מצוין כי המנהרה נחצבה לאורך של ל-”1200 אמות”. אם מחלקים את אורך המנהרה הידוע (533.3 מטר) ב-1200, מקבלים 0.44 —בדיוק מידת האמה הקצרה. יתרה מזאת, אפילו גודלו של לוח כתובת השילוח עצמו (0.66 מטר) וכתובות קבורה אחרות מאותה תקופה (1.32 מטר) הם כפולות מדויקות של מידת אמה קצרה זו באורך 0.44 מטר.
דברי הימים ב’ ג’, ג’—קטע מאוחר המיוחס לפי המסורת לעזרא במהלך המאה החמישית לפנה”ס—מתאר כיצד מקדש שלמה נבנה בעזרת ”הָאֹרֶךְ אַמּוֹת בַּמִּדָּה הָרִאשׁוֹנָה‟ (העתיקה). עזרא מתכוון ככל הנראה לאמות הארוכות, בניגוד למידה הקצרה שהייתה סטנדרטית בעת כתיבת הפסוק. כמו כן, ספר יחזקאל, שנכתב במאה השישית לפנה”ס, מציין בבירור כי מקדש עתידי ייבנה לפי קנה המידה של אמה ארוכה, ”שֵׁשׁ אַמּוֹת בָּאַמָּה וָטֹפַח‟, או אמה מלכותית באורך שבע ידיים, כמו במקדש שלמה (יחזקאל מ’, ה’; ראה גם מ”ג, י”ג: ”אַמָּה אַמָּה וָטֹפַח‟).
ברור, כי הדוגמאות שבדברי הימים ב’ ג’ וביחזקאל מראות שמידות אמה אלה היו בגדר חריגה מהנורמה בעת כתיבת הפסוקים, ומכאן הצורך בפירוט. אותו הדבר נכון גם בצדו הנגדי של טווח הזמנים, בישראל המוקדמת. דברים ג’, למשל, מתעד את גודלה העצום של מיטתו של הענק עוג. בפסוק י”א נאמר ”תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ, וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ, בְּאַמַּת אִישׁ‟. זו הייתה ודאי האמה הקצרה, אורך זרועו של גבר מהמרפק ועד קצה האצבע—מידה שיכולה הייתה לשמש ביתר קלות ומהירות למדידת פריטים יומיומיים. מעניין לציין, מצד שני, כי בפירוט המידות שניתן עבור המשכן (שמות כ”ה–ל”א) ואף מאוחר יותר עבור מקדש שלמה (מלכים א’ ו’–ז’), לא ניתן פירוט בתיאורים מוקדמים אלה באשר לאורך האמה (בניגוד לטקסטים המאוחרים יותר). הסיבה לכך, ככל הנראה, היא שהאמה הארוכה הייתה התקן שכבר היה בשימוש באותה תקופה.
תגליתו של מילסון, אם כן, שבתי השער של שלמה נבנו באמצעות שימוש באמה הארוכה מתאימה להפליא לתיאור המקראי. ברור, כי זו הייתה אותה המידה שבה השתמש שלמה בתקופת שלטונו—’מידה ראשונה‘ (עתיקה) המעידה בדרכה על קדמותם של מבנים אלה.