מכרות הנחושת של הממלכה המאוחדת
במקרא נאמר כי ברשותו של שלמה המלך היו כמויות כה גדולות של ברונזה (סגסוגת נחושת ובדיל), עד שזה נעשה לחומר שגרתי שלא צריך להישקל: ”וַיַּנַּח שְׁלֹמֹה אֶת כָּל הַכֵּלִים, מֵרֹב מְאֹד מְאֹד לֹא נֶחְקַר מִשְׁקַל הַנְּחֹשֶׁת” (מלכים א’ ז’, מ”ז).
מתיו הנרי הרחיב על פסוק זה, וקבע: ”כלי הברונזה לא נמנו ... כי הם היו כה רבים, והיה זה מאמץ אינסופי לשמור על מניינים; כך גם משקל הפליז (נחושת צהובה), שלא נבדק או נבחן כשנמסר לפועלים; כה ישרים הם היו, וכל כך הרבה פליז היה בידיהם, עד אשר לא הייתה כל סכנה למחסור.”
מהיכן השיג שלמה אספקה כה רבה של נחושת?
שאלה זו החלה לקבל מענה לראשונה לפני כמעט 100 שנים בידי הארכיאולוג נלסון גלוק כשסייר דרך עמק הערבה, אזור המשתרע על פני 2000 קמ”ר (מעל 1200 מייל רבוע) מדרום לים המלח. במקום הזה, הנמוך ביותר על פני כדור הארץ, האקלים הצחיח ושטוף השמש הבטיח שהנוף יישאר ברובו ללא שינוי לאורך אלפי השנים שחלפו.
תוך שימוש בידע שלו בטיפולוגית כלי חרס, ויחד עם התמצאותו בטקסט המקראי, גלוק תיארך שני מפעלי כריית נחושת עצומים בצפון ובדרום העמק למאה ה-10 לפנה”ס. ב-1959 הוא כתב: ”מרבצי המינרלים בעמק הערבה עובדו גם בעידנים קודמים, ואפילו מוקדם עד כדי תקופתו של אברהם ולפניה בתקופה הכלקוליתית גם כן. אולם, הם מעולם לא עובדו בצורה כה אינטנסיבית ומתואמת כמו מימי שלמה ואילך‟ (’נהרות המדבר‘).
בסוף המאה ה-20 החלו ספקנים להטיל ביקורת על מסקנתו של גלוק שלפיה המכרות הגיעו לשיא פעילותם בימי דוד ושלמה. הביקורת על עבודתו התגברה כל כך, עד שאפילו גלוק החל להטיל ספק במסקנתו. כיום, הודות ליותר משני עשורים של עבודה ארכיאולוגית ומדעית אינטנסיבית ומתועדת היטב, תוך שימוש בטכנולוגיה מתקדמת, ניתן להעמיד את התיארוך שביצע גלוק למבחן מכריע. ומסתבר שהוא צדק: מכרות עמק הערבה הגיעו לשיא פעילותם בתקופת הממלכה המאוחדת במאה ה-10 לפנה”ס.
ראשית, פינאן
פינאן, ממוקם בצפון עמק הערבה. הוא חלק ממכלול ששילב 100 מבנים, לרבות מכרות, כורי היתוך ומבצר גדול שנועד להגן על הפעילות התעשייתית עתירת הערך. במרחק 50 ק”מ (30 מייל) מדרום לים המלח ו-25 ק”מ מצפון לחורבות הנודעות של פטרה בירדן בת ימינו, פינאן נחשב למפעל הנחושת הגדול ביותר של תקופת הברזל במזרח התיכון. האתר סיפק הצע בלתי מוגבל לכאורה של נחושת ושימש אתר לפעולות כרייה במשך אלפי שנים.
כשגלוק עבר בקרבת ח’ירבת א-נחאס, אתר ההתכה הגדול ביותר בפינאן, הוא הצליח לתארך את האתר ”לתקופת שלמה, לפי שברי כלי החרס שעל פני השטח...‟ (שם). כרונולוגית כלי חרס הייתה פחות מפותחת באותה עת, כך שגלוק כנראה הציע את הניחוש המושכל ביותר שלו.
בשנות ה-70 של המאה הקודמת, בשל מה שהם טענו כמחסור במבנים גדולים מהמאה ה-10, צוות חוקרים בריטי דחק חזרה את התיארוך של גלוק של תקופת שיא התפוקה למאה השמינית לפנה”ס, כ-200 שנה לאחר שלטון שלמה. תיארוך חדש זה התאים היטב לסברה הרווחת באותה תקופה כי בישראל או בירדן (אדום המקראית) לא היו חברות מורכבות המסוגלות לקיים מפעל כרייה כה גדול. חוקרים סברו שמפעל כה משמעותי יכול להתקיים רק במסגרת אימפריה גדולה ומתוחכמת, והציעו לשייך את המכרות לאימפריה הניאו-אשורית של סוף המאה השמינית לפנה”ס.
החל מתחילת שנות ה-2000, צוות בראשות ד”ר תומס לוי מאוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו החל במחקר יסודי של האתר מחדש. להפתעת רבים, מחקרו של ד”ר לוי, שכלל שימוש בטכנולוגיה חדשה ומתוחכמת והפיק נתונים חדשים, דחק את תיארוך שיא התפוקה בפינאן למאה ה-10. ”תקופת הברזל (לערך 1200–500 לפנה”ס) מייצגת את הופעתן של חברות היסטוריות מקומיות ראשונות ברמה מדינתית ... וזו התקופה שבה התרחשה המהפכה התעשייתית הראשונה בדרום הלבנט”, כותב לוי (’תובנות חדשות על הארכיאולוגיה של תקופת הברזל של אדום, דרום ירדן‘).
בין הראיות החשובות ביותר שנחשפו היו מדגמים רבים של פחם, שמקורו בשריפת עצים ליצירת חום להתכת הנחושת. לוי וצוותו תארכו מרבצים רבים של פחם באמצעות פחמן 14. בשנת 2007 פרסם לוי את תוצאות תיארוך בפחמן 14, שהראה כי הכרייה האינטנסיבית ביותר במקום התרחשה במאה ה-10 לפנה”ס. ממצאיו הציתו ביקורת מצד כמה ספקני מקרא, ובהם פרופ’ ישראל פינקלשטיין, שטען כי לא ייתכן שאותם תאריכים מוקדמים יהיו נכונים מכיוון שלא נמצאו באזור כל בתי מגורים המתוארכים לאותה תקופה. איך ייתכן לקיים מפעל מסיבי בלי בתים או עיר למגורי העובדים?
ד”ר לוי יצא לאסוף נתונים נוספים. הצוות שלו חפר בשכבת סיגים (תוצר לוואי של תהליך התכת הנחושת) בעובי 6 מטר (20 רגל) בקרבת מרכז האתר ותיעד בקפידה את המיקום של כל פיסת פחם, כמו גם חפצים אחרים. הפחם תוארך על ידי פיזיקאי מאוניברסיטת אוקספורד. שוב, תיארוך הפחמן 14 חשף כי הממצאים מעומק 2.7 מטר (9 רגל) ממלוא ערמת הסיגים הופקו במאה ה-10 לפנה”ס, דבר שהיה ראיה נוספת לכך שהאתר הגיע לשיא הייצור בתקופה זו.
חשוב לציין, כי לוי גם מצא שמעל עמוד סיגים ענקי זה נתגלתה עדות להפרעה גדולה באתר. בשכבות הקשורות להפרעה מצא הצוות של לוי חרפושית מצרית מאזור הנילוס המזרחי וקמיע הקשור לאלה המצרית מוט. תקופת השכבות והממצאים הקשורים להפרעה בכרייה תאמה לסוף המאה ה-10.
זוהי התקופה שבה, לפי המקרא, פרעה שישק פלש לישראל ויהודה (מלכים א’ י”ד, כ”ה). בסביבות 925 לפנה”ס, לאחר מות שלמה, החל שישק לפשוט לדרום הלבנט ולכבוש חלק גדול ממנו. הדבר מתועד ברשומות מצריות המצביעות על כך שלוחמי שישק תפסו את העיר חצבה, כ 13 ק”מ (8 מייל) ממתחם הכרייה.
חפירותיו הנרחבות של לוי בפינאן הציבו אתגר בפני הספקנים. הוא חשף פעילות כרייה מתקדמת, כזו שכללה ערמות מסיביות של סיגי כרייה עם שכבות פחם, כמו גם חפצים שאימתו את הפלישה המצרית לישראל המתועדת במקרא. כל העדויות הצביעו על כך שהמכרה היה בשיאו במהלך המאה ה-10 לפנה”ס. אולם התיאוריה שלאחר גלוק הייתה שהוא לא התקיים באותו זמן.
אבל פינאן היה רק חלק אחד מהפאזל.
שנית, תמנע
ארז בן יוסף היה דוקטורנט כשחפר בפינאן עם ד”ר לוי. בשנת 2009, לאחר קבלת התואר על עבודתו במכרות פינאן ועם ניסיון בחפירת מפעלי כרייה עתיקים, יצא ד”ר בן יוסף לחקור את מתחם הכרייה העצום בתמנע. אתר זה ממוקם כ-100 ק”מ (62 מייל) דרומה יותר, לאורך קצהו המערבי של עמק הערבה וחלק מאדום המקראית.
בדומה לפינאן, נלסון גלוק תיארך את תמנע למאה ה-10 לפנה”ס. אולם אתר זה תוארך מחדש על ידי ספקנים מחוץ לפרק הזמן של הממלכה המאוחדת.
ב-1959 החל בינו רוטנברג, צלם החפירות של גלוק, בחפירה שיטתית משלו בתמנע. בתחילה, רוטנברג קיבל את התיארוך של המאה ה-10 לגבי שיא ייצור הנחושת באתר. אולם, בשנת 1969 צוותו גילה באתר תגלית חשובה: מקדש מצרי גדול מהמאה ה-13 עד המאה ה-12 לפנה”ס, 200 שנה לפני ימי דוד.
רוטנברג הגיע מיד למסקנה שפעילות המכרה הגיעה לשיאה תחת שליטה מצרית במאה ה-13. כפי שאמר בן יוסף למכון ארמסטרונג לארכיאולוגיה מקראית (AIBA) בספטמבר 2023, לדעת רוטנברג המסקנה האפשרית היחידה הייתה כי ”המצרים היו אחראים לשיא הגדול בייצור‟.
כך, פינאן ותמנע, שאותן החשיב גלוק כמפעל אחד הקשור לימי שלמה המלך, הופרדו כעת ב-500 שנה לערך.
בשנת 2009, כשבן יוסף החל לחקור את תמנע, הדבר הראשון שעשה היה לבחון את אחד מאתרי ההתכה הגדולים, אחד שרוטנברג תיארך לתקופה שבה הייתה תמנע תחת שליטה מצרית. בן יוסף שלח לתיארוך מדגמי פחמן משלו מתקופה זו של שיא הייצור. להפתעתו הרבה, ”אף לא תאריך אחד שקיבלנו בחזרה היה קשור לתקופה המצרית. בשלב זה הבנו שיש לנו כאן בעיה”. הוא ידע שעליו להמשיך ולחקור.
החפירה המקיפה של בן יוסף בתמנע החלה בשנת 2013 ועודנה נמשכת. עם כל עונה שחולפת, הצוות שלו מאשש לא רק את תיארוך האתר למאה ה-10 אלא גם את הקשר שלו עם פינאן שבצפון.
מחקרו של בן יוסף גם מגלה כי הטכנולוגיה ששימשה בתמנע לעיבוד עפרות הנחושת השתפרה בהתמדה במשך הזמן. המדענים הצליחו להגיע למסקנה זו על ידי מדידת תכולת הנחושת בסיגים. הם גילו, כי תכולת הנחושת בסיגים מתקופת הזמן המאוחרת יותר הייתה נמוכה יותר. הדבר הראה כי טכנולוגיה משופרת הביאה לייעול של תהליך ההתכה. כך היה גם בפינאן. למעשה, תיזמון ההתקדמות הטכנולוגית בשני האתרים התכתב בצורה מושלמת זה עם זה. בהתבסס על תיארוך פחמן 14 לשרידים אורגניים מערימות הסיגים, הצליחו הארכיאולוגים לתארך את ההתקדמות המשמעותית לסביבות זמנם של המלכים דוד ושלמה.
זה מראה שבמהלך המאה ה-10 שני המכרות חלקו ידע ומומחיות, דבר המרמז על נוכחותה של זרוע מנהלית ריכוזית המפעילה את המיזם התעשייתי כולו. ”זוהי טכנולוגיה מתוחכמת, ונכללו בה משתנים רבים, מהכנת הפחם ועד לכריית העפרות”, אומר בן יוסף. ”היום עומד לרשותנו צוות מחקר ופיתוח משלנו. גם בזמני קדם עמדו לרשותם אנשים שהקדישו את זמנם להבנת הטכנולוגיה שלהם ולשיפורה. כל צעד קטן קדימה בשני האזורים התרחש באותו זמן. משמעות הדבר, שהייתה איזושהי מערכת תיאום, שהיא עדות נוספת לקיומה של ממלכה באותה תקופה”.
עדויות נוספות
בנוסף לתיארוך באמצעות פחמן 14 שנעשה לפחם בתוך ערמות הסיגים בתמנע, כמה ממצאים נוספים מוכיחים כי תמנע הגיעה לשיא פעילותה במאה ה-10 וחושפים את מורכבות המפעל הגדול יותר וההתיישבות העירונית שנלוותה לו. רבים מהממצאים האלה השתמרו היטב יחסית, הודות לאקלים הצחיח של עמק הערבה (חומרים אורגניים שורדים טוב יותר בלחות נמוכה).
בין התגליות האלה ישנם כמה שרידי טקסטיל ומזון. להפתעתם הרבה של ד”ר בן יוסף וצוותו, שרידי הטקסטיל והמזון כאחד מראים שהעובדים המקומיים לבשו בדים יקרים וצרכו מזון אקזוטי שיובא מרחבי הלבנט.
במשך עשרות שנים, ההנחה הייתה שתמנע הייתה עיירת כורים מלוכלכת ורעועה שבה חיו עבדים חיים פשוטים עם תזונה פשוטה. גלוק עצמו אפילו כינה חלק מהאתר ’גבעת העבדים‘. התגליות בערמות פסולת של תמנע חשפו תמונה אחרת.
ראשית, הלבוש בתקופה זו לא היה בסגנון הפשוט והמינימליסטי שידוע אצל הפועלים המצריים. למעשה, הוא היה דומה יותר ל’כתונת הפסים‘ של יוסף. ארכיאולוגים גילו כמה פיסות יפות וצבעוניות של בד צמר ארוג, חלקם עם פסים בצבעים משתנים הכוללים כתום, שחור, כחול ואדום (המקרא מתאר לעתים קרובות את השימוש בצבעים כחולים ואדומים כאלה, ואף מזכיר בקשה אישית של שלמה המלך שיישלח אליו אדם בעל מיומנות ”בָאַרְגְּוָן וְכַרְמִיל וּתְכֵלֶת”—דברי הימים ב’ ב’, ז’). ניתוח הדגימות העלה כי צבעי אריגים אלה הופקו תוך שימוש בשיטת צביעה מורכבת שדרשה צמחים מאזור הים התיכון.
אחת מהתגליות הראויות לציון הייתה פיסות אריג בארגמן מלכותי מהמאה ה-10. סוג צבע זה יוצר על ידי הפניקים (ראה עמוד 66). אריג הארגמן המלכותי שנמצא בתמנע היה הראשון מסוגו שהתגלה בישראל של תקופת הברזל (הוא הקדים את הדוגמאות הקיימות ב-1000 שנים). למרבה הפלא, הוא נחשף באמצע המדבר בערמת פסולת עתיקה של מכרה תעשייתי מהמאה ה-10.
בנוסף למאות פיסות האריגים, הצוות של ד”ר בן יוסף מצא עדויות למזונות שלא היה ניתן לגדל בקלות באקלים המדברי אלא חייבו יבוא מרחבי האזור. החוקרים מצאו עדויות לתאנים, ענבים, זיתים, רימונים, חיטה ושקדים. הם אפילו מצאו עצמות דגים שמקורן אינו במפרץ עקבה הסמוך אלא דווקא בים התיכון הרחוק הרבה יותר.
מעיון בעדויות אלה הבין בן יוסף שכל הדרכים הובילו צפונה, אל לב הארץ העשיר והפורה בהרבה של ישראל. ניתוח של גללי חמורים גילה כי בעלי חיים אלה הוזנו בתזונה התואמת לירושלים ולהרי יהודה יותר מאשר למדבר.
אילו אנשים אמידים, בעלי אמצעים, לבושים וניזונים היטב היו בזירה באותו פרק זמן? ואיזה סוג של ממשל מרכזי ויזמות מסחרית התקיימו ואפשרו רמת חיים כה גבוהה?
בעוד הארכיאולוגיה חושפת מידע רב על האנשים שעבדו במכרות תמנע ופינאן, היא אינה מלמדת באופן דוגמטי על ממשל חזק ומרכזי בישראל. על מנת לענות על שאלה זו ולהשלים חלק מהפערים, עלינו להביא בחשבון את המקור ההיסטורי—זה שהארכיאולוגיה מוכיחה כמשלים אותה. עלינו לעיין בטקסט המקראי.
זה מה שעשה נלסון גלוק לפני כמעט מאה שנה, והעבודה המדעית העדכנית ביותר מוכיחה שהוא צדק. חישבו על הערתו זו של בן יוסף: ”אולם, מעל לכול, ההוכחה לקיומן של עפרות אלה בכמויות גדולות בעמק הערבה שבה ומדגישה את הדיוק המדהים של הזיכרון ההיסטורי הטמון במקרא. כל הברה בתיאורה המקראי החידתי עד כה של הארץ המובטחת, בין היתר, כ’אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל, וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת‘ (דברים ח’, ט’), הוכח כעת כנכון באופן מילולי”.
זו אינה הערה דתית או רוחנית. זוהי הצהרה עובדתית: כאשר מדובר במכרות עמק הערבה של הממלכה המאוחדת, הן הארכיאולוגיה והן הטקסט המקראי מעבירים את אותו המסר. כפי שכתב גלוק, הם מספקים ”הסבר על אחד המקורות העיקריים לעושרו המופלא של שלמה... כעת מתגלה שהוא היה לא רק שליט גדול בעל חוכמה אגדית וכן נסיך סוחר ואיל ספנות מצליח ביותר, אלא גם מלך נחושת ממדרגה ראשונה, שהפך את ישראל למעצמה תעשייתית”.
לבסוף, האדומים
עמק הערבה נמצא בשטחה הקדום של אדום, מקום מושבם של צאצאי עשיו, נכדו של אברהם.
הגם שהיו בני דודים, האדומים מנעו מבני ישראל לעבור בשטחם כשהיו בדרך לארץ המובטחת (במדבר כ’, י”ד–כ”א). בני ישראל נאלצו לנוע דרומה לעבר ים סוף ולהקיף את ארץ אדום, במקום ללכת בדרך המלך העוברת למישרין בלב האזור האדומי.
קיים ויכוח נרחב לגבי עיתוי המעבר של אדום מקבוצה של שבטי נוודים לאומה מאוחדת בעלת ממשל ריכוזי. המקרא דן בקיומה של מדינה אדומית מאורגנת וריכוזית לפני התנחלות ישראל: ”וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם, לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל‟ (בראשית ל”ו, ל”א). שאול הוכתר למלך ישראל בסביבות שנת 1040 לפנה”ס. הממצאים ממכרות עמק הערבה, אשר מעל 100 ק”מ (62 מייל) מפרידים ביניהם, מצביעים על כך שבאדום התקיימה רשות שלטונית מרכזית החל משנת 1100 לפנה”ס לכל הפחות, יותר מ-50 שנה לפני ששאול נעשה למלך.
זה בתקופה זו של המדינה האדומית המוקדמת במאה ה-11 שמכרות הנחושת בעמק הערבה החלו להתקדם לעבר שיא הייצור שלהם. לפי התיעוד המקראי, כשדוד נעשה למלך ישראל, הוא הוביל מסע לתוך עמק הערבה כדי להכניע את האדומים. בשמואל ב’ ח’, י”ד נאמר: ”וַיָּשֶׂם [דוד] בֶּאֱדוֹם נְצִבִים, בְּכָל אֱדוֹם שָׂם נְצִבִים, וַיְהִי כָל אֱדוֹם עֲבָדִים לְדָוִד; וַיּוֹשַׁע יְהוָה אֶת דָּוִד בְּכֹל אֲשֶׁר הָלָךְ‟ (לעדויות על המוצבים האלה, ראו עמוד 56).
סביר להניח, כי זה הזמן שבו מפעלי הכרייה של האדומים נפלו כנראה לידי דוד וישראל. בעוד שהארכיאולוגיה מוגבלת במה שהיא יכולה לספר לנו על אופיים המדויק של יחסי ישראל-אדום, בן יוסף טוען כי: ”המקרא מספר לנו כיצד דוד הולך מדרום לים המלח ולעמק המלח וכובש את האזור ומציב מוצבים בכל רחבי הארץ. ומאז, אדום הוכפפה לירושלים. אך אפילו במהלך תקופת הכיבוש הזו, צריכים להעלות על הדעת ברית או הסכם שלפיהם האדומים משלמים מס לירושלים”.
בעוד שבן יוסף אינו יכול לומר אם דוד או שלמה המלך שלטו על מכרות עמק הערבה או לא, הוא בטוח כי ”התעשייה פרחה במהלך המאה ה-10—בימי דוד ושלמה‟. הוא גם מאמין כי הקשר ”לא היה יכול להיות מוצלח כל כך בלי איזושהי ברית. היה חייב להיות סידור כלשהו של יחסי הכוחות, וכניעתם של האדומים לירושלים בהחלט יכולה להיות חלק מזה”.
כמו כן, בן יוסף סבור שהמכרות חושפים חלק ממניעי דוד להוסיף ולהרחיב את ממלכתו דרומה. בשעה שהאדומים עבדו במכרות, דוד המלך רצה ”שליטה במשאב הרווחי והחשוב ביותר של האזור, וכך אנחנו מבינים את הסיבה הטובה ביותר שהייתה לדוד לללכת דרומה”, אומר בן יוסף. שליטה במלאי כה עצום של נחושת הייתה אפילו יכולה להפוך לזרם ההכנסה העיקרי של ממלכת ישראל בתקופת הממלכה המאוחדת.
לד”ר בן יוסף ברור כי מכרות עמק הערבה היו ”מקור הנחושת העיקרי למקדש שבנה שלמה‟.
לפי חישוביו, כמות הנחושת שהופקה במכרות עמק הערבה במהלך המאה ה-10 עלתה בהרבה על כל צריכה מקומית אפשרית של האדומים והישראלים גם יחד. המשמעות היא שהנחושת יוצאה, בעיקר כיוון שקפריסין, אחת מיצרניות הנחושת העיקריות בים התיכון, הייתה חלשה יחסית באותה תקופה.
בשנים הראשונות של מחקרו, ד”ר בן יוסף וצוותו התקשו לשכנע חלק מהחוקרים שמכרות תמנע הם יצרני נחושת בהיקף עצום. עם זאת, לאחרונה כמה מחקרים מראים כי נחושת מעמק הערבה הייתה בשימוש בכל אזור הים התיכון במאה ה-10 לפנה”ס. לדוגמה, נחושת שמקורה במכרות בדרום ישראל נמצאה במצרים, לבנון, צפון ישראל, יוון ואולי אף בסרדיניה. ”בתקופה ספציפית זו, במאה ה-10, לא הייתה אופציה אחרת מלבד נחושת אדומית [בשליטה של ישראל]”, אמר ד”ר בן יוסף.
אם נלך צעד אחד קדימה, בן יוסף גם סבור שמפעלי הנחושת בדרום עמדו בבסיס המערכת הכלכלית הרחבה יותר של הממלכה. חוקרים מינימליסטים טוענים זה מכבר שלא ייתכן כי ירושלים, בעלת הכלכלה החקלאית המוגבלת, הייתה מעצמה כלכלית ומסחרית מרכזית. ישנו גבול ליכולתו של סחר המבוסס על עזים, כבשים, שמן זית ויין, בין שאר הסחורות, להביא לבניית העושר של הממלכה. אך כאשר לוקחים בחשבון את המכרות התעשייתיים של ישראל בעמק הערבה, זה ”יכול בהחלט להסביר את עושרה של העיר בתקופה זו‟.
זו רק ההתחלה
אף שהחפירות הארכיאולוגיות בפינאן ובתמנע מתנהלות מזה שנים רבות וכבר הניבו מספר ממצאים חשובים, כולל עדויות לתעשיית כרייה מתוחכמת ופורה שהגיעה לשיאה במאה ה-10 לפנה”ס, רק היקף דגימה מצומצם של המכרות והאתרים הקשורים למכרות באזור נחקר עד כה. באזור תמנע, לדוגמה, קיים שפע של ערמות סיגים עצומות, חלקן בגובה של יותר מ-6 מטר (20 רגל), ופזורים בו 10000 פירי מכרות, חלקם בעומק של יותר מ-40 מ’ (131 רגל). הדבר מראה עד כמה פעולות הכרייה היו נרחבות.
ישנם עדיין הרבה שטחים ואתרים עתיקים שטרם נחקרו.
טענת הטקסט המקראי שישראל בתקופת שלמה המלך החזיקה בכמויות כה גדולות של נחושת עד שהן לא ניתנו למדידה היא טענה נועזת. אם לא היו ראיות התומכות בה, היינו מתקשים להאמין בכך. אך ישנן עדויות היסטוריות המוכיחות כי לא די בכך שממלכת ישראל במאה ה-10 לפנה”ס שלטה במכרות נחושת ובפעילות תעשייתית, אלא שהמכרות האלה היו באמת עצומים ומתוחכמים.