כתובת הפיתס מהעופל
ביקורה של מלכת שבא אצל שלמה המלך בירושלים הוא אחת הסצנות הססגוניות ביותר במקרא. המקרא מציין, כי כאשר שמעה מלכת שבא על עושרו וחוכמתו של שלמה, היא הייתה סקפטית ונסעה לירושלים כדי ’לנסותו בשאלות קשות’.
המלכה ופמלייתה נשאו עמם מתנות רבות, ביניהן זהב, אבנים יקרות וכן ”גְּמַלִּים נֹשְׂאִים בְּשָׂמִים‟ (מלכים א’ י’, ב’). המלכה הושפעה כל כך מהזמן שבו שהתה במחיצת מלך ישראל וכה התרגשה מן העושר, התרבות וההשכלה של שלמה שאין שני להם, עד שחשה מחויבת לחלוק לו כבוד. פסוק י’ מציין, כי עיקר המסחר של מלכת שבא היה בבשמים, וכי ”לֹא בָא כַבֹּשֶׂם הַהוּא עוֹד לָרֹב, אֲשֶׁר נָתְנָה מַלְכַּת שְׁבָא לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה”.
עד 2023 לא היו כל ראיות ארכיאולוגיות המעידות על ביקורה של מלכת שבא המקראית בירושלים או על סחר בבשמים בין ערב לממלכת ישראל. אולם הדבר השתנה עם הניתוח מחדש של הכתובת החידתית על גבי פיתס מהעופל בידי האפיגרף המומחה ד”ר דניאל ויינשטוב.
הכתובת על גבי הפיתס מהעופל התגלתה לראשונה על ידי ד”ר אילת מזר בסוף 2012. כלי החרס נמצא בפינה הדרומית-מזרחית של העופל. הוא התגלה בין כמה פיתסים (כלי קיבול) גדולים ושבורים שהיו נעוצים בחלל שבסלע האם. ד”ר מזר וצוותה נדהמו לגלות שאחד החרסים—חלק משפתו של אחד הכלים—כלל כתובת גדולה יחסית, כזו הנראית בקלות לעין אנוש.
בהתחשב בתיארוך למאה ה-10 לפנה”ס—תיארוך שאושש בשנת 2020 בניתוח סטרטיגרפי וקרמי מדוקדק שפרסם ד”ר אריאל וינדרבאום—התגלית הוכתרה ככתובת האלפביתית הקדומה ביותר שנמצאה אי פעם בירושלים ובין המוקדמות שנמצאו בישראל.
אבל מה נאמר בכתובת? באיזו שפה היא נכתבה? שאלות אלה נותרו ללא מענה.
המדענים הסכימו שהיא מייצגת שפה שמית. הדעה הרווחת הייתה כי מדובר בכתובת פרוטו-כנענית, והיו שטענו לזיהויה באופן ספציפי יותר ככתובת עברית. אולם, בהתחשב באופייה המקוטע של הכתובת לא הייתה הסכמה לגבי הנאמר בה (תיאוריות הועלו כי ייתכן שמופיעה בה המילה ’יין’).
באפריל 2023, במאמר שפורסם ב-Jerusalem Journal of Archaeology של האוניברסיטה העברית, הציג ד”ר ויינשטוב מסקנה אחרת לגמרי: שלמעשה מדובר בכתובת עתיקה מדרום ערב (ASA). יתרה מזאת, ד”ר ויינשטוב הגיע למסקנה שהכתובת מתייחסת במיוחד למסחר בקטורת בם לוטם (Cistus ladaniferus) מדרום חצי האי ערב.
מסקנה זו מהווה התכנסות יוצאת דופן של מידע מקראי. שטחה של שבא מזוהה באופן נרחב על ידי חוקרים עם קצהו הדרום-מערבי של חצי האי ערב, באזור תימן של ימינו. התיארוך למאה ה-10 מתאים לכרונולוגיה המקראית לגבי זמן הביקור של מלכת שבא בירושלים בת זמנו של המלך שלמה ובמקדש שבה (שלא רחוק, אפשר להוסיף, ממקום מציאת הכתובת). התיאור המקראי מצייר את המלכה כמי שמביאה שיירה גדולה מאוד של גמלים נושאי בשמים.
הכתובת מהעופל מספקת עדות ארכיאולוגית וטקסטואלית לסחר הבשמים בין חצי האי ערב לירושלים!
בהודעה לעיתונות מטעם האוניברסיטה העברית נאמר: ”על פי הפיענוח החדש, הכתובת על הקנקן היא: ’שי ל’דן 5,’ (’[ ]shy l’dn 5,’), משמעה חמש שְׁחֶלֶת (five ’šǝḥēlet), דבר המתייחס לאחד מארבעת המרכיבים הנדרשים לתערובת הקטורת כנזכר במקרא (שמות ל', ל"ד). השְׁחֶלֶת היה מרכיב הכרחי בקטורת שהוקטרה בבית המקדש הראשון והשני... זוהי עדות לקשר ברור בין ירושלים של המאה ה-10 לפנה"ס (ימי מלכות שלמה) לבין ממלכת שבא".
”מלבד ה-š, שיש בו חריגה מינורית, כל האותיות ששרדו בכתובת מציגות העמדה ומאפיינים האופייניים לשלב א’ של כתב אסא (ASA)”, כותב ד”ר ויינשטוב. זאת, בניגוד לאותיות הבעייתיות בזיהוי הכתב כפרוטו-כנעני או כעברי.
מסקרן הדבר, שאות מסתורית אחת בכתובת, אשר מהווה קושי של ממש בפרשנות—כי ”שרידיה אינם מתאימים לצורתה של שום אות כנענית‟—היא בעלת מקבילה ברורה בכתב הקדום מדרום ערב. הוא סבור, כי כתובת זו על גבי הפיתס מייצגת עדות לסחר מסוג זה במאה ה-10, שעליו מעיד המקרא, בין דרום ערב לבין ירושלים (מרחק של מעל 2000 ק”מ, או 1240 מייל).
אפילו פרשנות האות המייצגת כמות של ’חמש’ בצורה דרום ערבית עשויה להתאים היטב. פיתסים מסוג זה היו בעלי קיבולת של 110–120 ליטר (26–32 גלון) לערך. האיפה, יחידת מידה נפוצה במקרא, שווה בערכה לכ-20–24 ליטר (5–6 גלון). לפיכך, הגיוני כי כלי הקיבול היה מסוגל להכיל בדיוק את אותה כמות מספרית של המוצר—חמש איפות.
כפי שסוכם בהודעה לעיתונות, במהלך המאה ה-10 לפנה”ס, ממלכת שבא ”שגשגה כתוצאה מגידול ושיווק של צמחי בושם וקטורת, ובראשה מאריב הבירה. הם פיתחו שיטות השקיה מתקדמות לשדות שבהם גידלו את הצמחים ששימשו לייצור בשמים וקטורת. שפתם הייתה שפת דרום שמית. שלמה המלך מתואר במקרא כשולט בדרכי המסחר בנגב, שבהן עברו שיירות גמלים שבאיות נושאות בשמים וצמחי קטורת בדרכן לנמלי הים התיכון לשם יצוא”.
”נראה כי קנקן החרס יוצר בסביבת ירושלים והכתובת שעליו נחרטה לפני שנשלח לצריפה בידי אדם דובר שבאית שהיה מעורב באספקת בשמי הקטורת”, נכתב בהודעה לעיתונות. ד”ר ויינשטוב סבור כי הכתובת נחרטה על ידי דובר השפה הדרום ערבית שהוצב בירושלים והיה מעורב באספקת בשמי הקטורת.
הוא מסכם: ”פענוח הכתובת על קנקן זה מלמד אותנו לא רק על נוכחותו של דובר שבאית בישראל של תקופת שלמה המלך, אלא גם על היחסים הגיאופוליטיים... באזורנו באותה תקופה—במיוחד לאור המקום שבו התגלה הקנקן, אזור שנודע גם בהיותו גם המרכז המנהלי בימי שלמה המלך. זוהי עדות נוספת לקשרי המסחר והתרבות הנרחבים שהיו בין ישראל תחת שלטון שלמה המלך לבין ממלכת שבא”.
הוא הוסיף וציין את היקפו המוגבל של המחקר בכתב הדרום ערבי הקדום עד לא מכבר—תחום ש”התרחב מאוד בעשורים האחרונים”, דבר המאפשר לזהות את הכתובת הזו כדוגמה לכתב זה.
ד”ר ויינשטוב סיכם את מאמרו המחקרי: ”גילוי כתובת העופל מהווה נקודת מפנה בתחומים רבים. לא די בכך שזו הפעם הראשונה שכתובת דרום ערבית עתיקה (ASA) המתוארכת למאה ה-10 לפנה”ס נמצאה במיקום צפוני כל כך, אלא שזו גם כתובת חרוטה במקום המעידה על נוכחות בעל תפקיד שבאי שמופקד על מרכיבי הקטורת הארומטיים בירושלים.
כתובת העופל תורמת תרומה חשובה לשאלה עתיקת היומין בדבר הסבירות לביקורה של משלחת מדרום חצי האי ערב אצל שלמה המלך במאה ה-10 לפנה”ס כמפורט במלכים א’ י’ ובדברי הימים ב’ ט’... הכתובת שלנו מסמנת את נקודת ההתחלה למה שעתיד להיות קו אספקה ממושך של אלמנטים ארומטיים משבא למקדש בירושלים, כפי שציינו שני נביאים [ישעיהו וירמיהו]. ואכן, בישעיהו (ס’, ’ו) נאמר כי ’שִׁפְעַת גְּמַלִּים תְּכַסֵּךְ, בִּכְרֵי מִדְיָן וְעֵיפָה, כֻּלָּם מִשְּׁבָא יָבֹאוּ. זָהָב וּלְבוֹנָה יִשָּׂאוּ, וּתְהִלֹּת יְהוָה יְבַשֵּׂרוּ”.
’זהב אופיר’ האגדי—לא רק אגדה
המקרא מתעד כי המלכים שלמה וחירם שיתפו פעולה בהקמת הצי הימי של ישראל. במלכים א' ט', כ"ו–כ"ח מצוין כי שלמה גייס את חירם להקים צי בעציון גבר, נמל עתיק בים סוף (ליד העיר המודרנית אילת). מנמל זה, הצי הישראלי–פניקי לקח על עצמו משימות שהיו כרוכות בהפלגות לארץ אופיר, שהתפרסמה במאגרי הזהב שלה.
המקרא מספר כי שלמה רכש 420 כיכרות זהב מאופיר—וחלק מהאומדנים קובעים שזהו סכום שווה ערך ל-1.6 מיליארד דולר של ימינו. כמות הזהב המדהימה שרכש שלמה מאתר זה הובילה רבים לראות בו אגדה בלבד.
אולם עדויות מצביעות על כך שהמקום הזה—על שפע הזהב שבו—אכן היה קיים.
אוסטרקון שנמצא במהלך החפירות הארכיאולוגיות בתל קסילה (אתר בתל אביב) בשנת 1946 מאמת את קיומה של אופיר ואת הקשר שלה לזהב. הכתובת היא: "זהב אופיר לבית חורון: 30 שקלים".
בשעה שאוסטרקון זה והיישוב שבו התגלה מתוארכים למאה השמינית לפנה"ס, תגלית זו מאששת את התייחסות המקרא לארץ אופיר כמקור זהב בעולם העתיק.