ירושלים המונומנטלית של שלמה המלך
ספר תהילים מתייחס פעמים רבות לשערי ירושלים, מסמליה הבולטים של עיר הקודש. בקריאת הקטעים אלה, קל להעלות בדמיון תמונה מעין שער יפו או שער שכם שבעיר העתיקה. אך אלה אינם השערים אליהם התייחסו מחברי תהילים. הם התכוונו לשערי העיר המקורית שנכבשה בידי דוד המלך ופותחה משמעותית בידי שלמה, חזקיהו ויאשיהו.
למעשה, אנחנו יודעים את מיקומו המדויק של אחד מן השערים העתיקים אלה, וכן את מיקום החומה הישרה והמגדל הבולט הצמודים לו. מניתוח ארכיאולוגי של כל שלושת האלמנטים מתקבלת תמונה מרשימה לגבי תוכנית הבנייה המונומנטלית של שלמה המלך בירושלים.
החומה
”אֹהֵב יְהוָה שַׁעֲרֵי צִיּוֹן מִכֹּל מִשְׁכְּנוֹת יַעֲקֹב‟ (תהלים ל”ז, ב’) מחברו של פרק תהילים זה האמין כי אלוהים גילה עניין מיוחד בשערי ירושלים העתיקה, שהיו ממוקמים ב’ציון‘. במקרא, השם ציון מתייחס לרכס ארוך דמוי סהר המשתרע מצפון לדרום והגובל בעמק קדרון ממזרח ובעמק הטירופיאון ממערב.
בתקופת אברהם, כאשר ירושלים (’שלם‘ בשמה דאז) הוקמה לראשונה, היישוב היה בקצהו הדרומי של הרכס מסביב למעיין הגיחון. יישוב זה עדיין התקיים באותו מקום שש מאות שנים מאוחר יותר כאשר ישראל כבשה את הארץ המובטחת בהנהגת יהושע. בתקופה זו הוא היה מיושב בידי היבוסים ונקרא ’יבוס’.
כ-400 שנים מאוחר יותר, בסביבות 1000 לפנה”ס, דוד המלך וצבאו הטילו מצור על יבוס וכבשו את העיר. ”וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן, הִיא עִיר דָּוִד” (שמואל ב’ ה’, ז’). מרגע זה ואילך, בדרך כלל המקרא מתייחס לחלק הדרומי והעתיק ביותר של ירושלים בשם ’עיר דוד’.
הן הארכיאולוגיה והן התיעוד המקראי מלמדים כי דוד ביצר את העיר ירושלים, הקטנה יחסית, שהייתה קיימת על רכס ציון. פרויקט הבנייה הגדול ביותר שלו היה הארמון המלכותי החדש שלו מצפון לעיר זו, כפי שמעידות החפירות שביצעה ד”ר אילת מזר (ראה עמ’ 26).
במותו של דוד המלך, ממלכת ישראל הייתה חזקה, בטוחה ומשגשגת. הדבר אפשר ליורשו, שלמה המלך, לבצעב פרויקטים מסיביים של בנייה בירושלים וברחבי הממלכה.
”וַיִּתְחַתֵּן שְׁלֹמֹה אֶת פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וַיִּקַּח אֶת בַּת פַּרְעֹה, וַיְבִיאֶהָ אֶל עִיר דָּוִד, עַד כַּלֹּתוֹ לִבְנוֹת אֶת בֵּיתוֹ וְאֶת בֵּית יְהוָה, וְאֶת חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם סָבִיב... וְזֶה דְבַר הַמַּס אֲשֶׁר הֶעֱלָה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, לִבְנוֹת אֶת בֵּית יְהוָה וְאֶת בֵּיתוֹ וְאֶת הַמִּלּוֹא, וְאֵת חוֹמַת יְרוּשָׁלִָם; וְאֶת חָצֹר וְאֶת מְגִדּוֹ וְאֶת גָּזֶר‟ (מלכים א’ ג’, א’; ט’, ט”ו).
’בית יהוה‘, המקדש המרהיב של ירושלים, זכה לתהילה ברחבי העולם. אך יש לשים לב, כי בנוסף לבניית המקדש, את ארמונו וערים מבוצרות רבות, שלמה בנה גם את ’חומת ירושלים‘. אם החומה דמתה איכשהו לארמון ולמקדש, היא ודאי הייתה מבנה מרשים.
הארמון, המקדש והחומה היו חלק מירושלים, ולכן הם נבנו על רכס ציון. היכן? הגיאוגרפיה של ירושלים מגלה את התשובה. גאיות עמוקים מדרום, ממזרח וממערב לעיר אילצו פיתוח חדש יותר צפונה.
המקרא מתייחס לחלק זה בטופוגרפיה של ירושלים בשם ’העופל‘. משמעות מילה זו מעורפלת למדי, אך ניתן להגדירה כתל תפוח או מוגבה. הן המקרא והן הגיאוגרפיה מצביעים על כך שהתרחבות זו צפונה היא המקום שבו בנה שלמה את המקדש, את ארמונו ואת ’חומת ירושלים’.
מה אומרת לנו הארכיאולוגיה?
בשנת 2010, בחפירות העופל של ד”ר מזר בחסות דניאל מינץ ומרדית’ ברקמן, נחשף קטע חומה מסיבית באורך 34 מטר (112 רגל) וברוחב 2.5 מטר (8 רגל). חומה זו תוארכה למאה ה-10 לפנה”ס. עד לאותה חפירה הסברה הייתה שקטע נוסף זה של חומת העיר, המכונה גם ’החומה הישרה’, נבנה לאחר שלמה (ייתכן שעד 200 שנה אחריו). אולם, באמצעות חפירת השכבות שכנגד בסיס החומה הבין צוותה של ד”ר מזר כי חומה זו נבנתה במהלך המאה ה-10.
בית השער בירושלים
הגילוי היחסית חדש של החומה הגדולה של שלמה מתקשר למבנה מסיבי נוסף, מבנה שהחל להיחפר עשרות שנים קודם לכן: שער העופל. אף שהמקרא מתעד שערים רבים לירושלים, שער העופל הוא היחיד שהתגלה עד כה ותוארך בבטחה לתקופת בית ראשון.
מספר שערים מתקופת המקרא נמצאו בישראל. כאמור לעיל, בתי שער נחפרו בחצור, מגידו וגזר—ערים הרשומות כחלק מתוכנית הבנייה של שלמה (מלכים א’ ט, ט”ו). בתי השער בערים אלה הם מסיביים, ובכל אחד מהם שישה תאים. שערים אחרים שהתגלו כוללים ארבעה תאים.
בהשוותה בין שער העופל בירושלים לשער הארמון במגידו, ד”ר מזר שמה לב לכך שהאורך והרוחב של המעברים המרכזיים, העובי של הקירות והגודל של התאים כמעט זהים. דבר זה ”מצביע לכאורה על כך ששני בתי השער נבנו על פי מתווה זהה, שמקורו ככל הנראה באותו משרד אדריכלי”, כתבה (’גילוי החומה מימי שלמה בירושלים‘).
עם זאת, תיארוך שער העופל נתון לוויכוח בין חוקרים אחרים, ובמיוחד מאז פטירתה של ד”ר מזר ב-2021.
שני מאמרים אקדמיים שפורסמו בכתב העת הארכיאולוגי תל אביב ניסו לתארך מחדש את בית שער העופל של ד”ר מזר אל מחוץ למאה ה-10. המאמר הראשון, ’מתחם תקופת הברזל בעופל, ירושלים: ניתוח ביקורתי‘, נכתב בידי פרופ’ ישראל פינקלשטיין, ובו הוא טוען כי מבנה השער בכללותו נבנה במאה השמינית או מאוחר יותר.
המאמר השני, ’צמיחת ירושלים לאור חפירות בעופל‘, נכתב בידי ד”ר אריאל וינדרבאום, שסיים לאחרונה את עבודת הדוקטורט שלו על מכלול החרסים מחפירת העופל של ד”ר מזר. וינדרבאום סבור, כי אף שיסודות בית השער בעופל אמנם שייכים למאה ה-10, יש לתארך את בית השער העליון למאה השמינית.
מובן, כי שתי הדעות אלה מתנגשות עם התיארוך של בית השער בכללותו למאה ה-10 לפנה”ס בידי מזר. האם ניתן להגן על התיארוך שלה? כדי להבין מדוע היא תארכה את בית השער בכללותו למאה ה-10, עלינו לבחון שלושה מאפיינים מובהקים: הקיר המזרחי, המעבר המרכזי והתא הדרום-מזרחי.
ראשית, חשוב לציין: מזר מצאה בכל שלושת האזורים האלה חרסים השייכים ללא עוררין למאה ה-10. המקרא מספר כי שלמה המלך משל בירושלים 40 שנה, שבמהלכן היא התפתחה וראתה גידול משמעותי באוכלוסייה. המשמעות היא שסביר להניח כי כלי החרס מהמאה ה-10 שמצאה ד”ר מזר קשורים לשלמה.
כל המנסה לתארך את בית שער העופל מחדש שלא במאה ה-10 חייב להסביר את נוכחותם של כלי חרס מהמאה ה-10 בבית שער שלטענתו נבנה הרבה יותר מאוחר.
הבה נבחן כל אחד משלושת חלקיו של בית שער העופל.
הקיר המזרחי
מלוא היקפו של הקיר המזרחי נחשף בחפירה בשנים 2009–2010. אף שישנם כמה הבדלים קלים בסגנון הבנייה של הקיר—לדוגמה, נדבך אבנים מתקן בערך בחצי גובה הקיר—המראה והעיצוב שלו עקביים באופן כללי מלמעלה עד למטה. בדומה לכל הקירות בעופל מתקופת בית ראשון, הקיר המזרחי בנוי ישירות על סלע האם.
לאחר בניית הקיר המזרחי, נשפך מילוי עפר מסיבי במטרה להעלות את מפלס הרצפה לגובה הכניסה של בית השער. כלי החרס שנמצא בחלק התחתון של מילוי זה תוארכו לתקופת שלמה. באמצעות כלי חרס אלה תיארכה ד”ר מזר את הקיר המזרחי לאותה תקופה.
קיר נפרד בגובה 4 מטרים (13 רגל) ניגש לקצה הצפוני של הקיר המזרחי. קיר זה הנו בגובה זהה לגובה הכניסה של בית השער. ד”ר מזר פירשה כי הקיר הזה נבנה כדי להחזיק את מילוי העפר בתוך המגדל הבולט שהגן על הכניסה לשער. העובדה שקיר תמך זה מגיע לגובה הקיר המזרחי בכניסה לשער היא הוכחה נוספת לכך שמדובר במעבר.
הן וינדרבאום והן מזר הראו כי הכלים שנמצאו במילוי הנמוך ביותר, כנגד הקיר המזרחי, מתוארכים בבירור לימי שלמה. וינדרבאום סבור כי הנדבכים הנמוכים ביותר של הקיר המזרחי נבנו בנפרד (ומוקדם יותר) מהנדבכים העליונים של בית השער. ד”ר מזר חלקה עליו; היא האמינה שכל הקיר המזרחי הוא יחידה אחת ונבנה בה בעת. הסיבה לכך שוינדרבאום סבור כי הקיר העליון נבנה מאוחר יותר היא ששברי החרסים בחלקים העליונים של המילוי מתוארכים לתקופה המאוחרת יותר.
אולם, אין פירוש הדבר שהקיר העליון היה חייב להיבנות בנפרד. נוכחותם של כלי חרס מתקופות מאוחרות יותר במפלס העליון אינה בלתי צפויה, סביר להניח כי הם הובאו יחד עם מילוי עפר שנשפך מדי פעם כדי להרים את הרצפה (שנשחקה במשך הזמן). חשוב לציין, כי ממפלסי המילוי הנמוכים ביותר לא הופקו חרסים מאוחרים כלשהם. וינדרבאום גם סבור כי הנדבך המתקן שבמרכז הקיר הוא סימן נוסף לכך שמדובר בתוספת מאוחרת יותר.
לפינקלשטיין השקפה שונה. הוא כתב: ”אם השברים המאוחרים שבמילוי זה אכן מתוארכים לתקופת הברזל IIא, הם עומדים בניגוד למילוי הנמוך ביותר מתחת לבית השער”.אין בכך התייחסות לנושא, אבל ייתכן שיש כאן הודאה קלה באפשרות שהמילוי כנגד הקיר שייך לימי שלמה.
כשהוא מודה בנוכחותם של חרסים מימי שלמה, פינקלשטיין מציע השערה סבירה, אם כי יצירתית, כיצד הם היו עשויים למצוא את דרכם אל תוך המילוי. ”אכן, הבאת עפר המילוי לכאן הייתה יכולה להתרחש בשלב מאוחר יותר של תקופת הברזל מתוך פסולת עם חרסים מתקופת הברזל ”IIא. הדבר אמנם אפשרי, אך המסה העצומה של חרסים מימי שלמה ללא שבר אחד ויחיד מאוחר יותר הופכת את זה למאוד לא סביר. יתר על כן, אם ירושלים הייתה כפר שבטי בלבד בתקופה זו, כפי שפינקלשטיין סבור, כמה רחוק נאלצו הבנאים לתור כדי למצוא מילוי שהכיל כל כך הרבה חרסים מימי שלמה?
מעבר בית השער
ההיסטוריה של חפירת המעבר המרכזי של בית השער היא ארוכת שנים. בשנת 1986, ביומיים האחרונים של החפירה, בחנה ד”ר מזר חתך של המעבר שנמצא מתחת לקיר מהתקופה הרומית המוקדמת. בחפירת הניסיון, היא מצאה ”רצפת גיר שמורה להפליא‟ ועליה חרסים. בעונה שלאחר מכן (קיץ 1987), מזר וצוותה פירקו את המבנים המאוחרים יותר וחשפו את רצפת הגיר במלואה. רצפת הגיר של המעבר השתמרה לאורך 10 מ’ (33 רגל) ולרוחב 1.3 מ’ (4 רגל).
חשוב לציין, כי ד”ר מזר גילתה שרצפת אבן הגיר ניגשה (ממש נגעה) בקירות היסוד של בית השער. הרצפה השתרעה גם מעבר לסף שבכניסה לבית השער (הקיר המזרחי המתואר לעיל) ונמשכה מעט אל מחוץ לכניסה לבית השער. חלק קטן זה של הרצפה המשתרע מחוץ לבית השער מעניק תובנה חשובה לגבי תפקידו של בית השער. הוא מראה כי המילוי המסיבי כנגד הקיר המזרחי שימש לתמיכה ברצפת הגיר.
על גבי הרצפה מצאה מזר שרידים לשימוש האחרון בבית השער (מתקופת חורבן ירושלים בשנת 586 לפנה”ס). ”הממצאים אלה היוו הוכחה חותכת לכך שכאן הייתה הרצפה המקורית מתקופת בית ראשון—בדיוק כפי שקיווינו”, כתבה לאחר עונת 1987. דבר מכריע הוא כי רצפה זו יושבת כמטר אחד (3 רגל) מעל סלע האם. המשמעות היא שמתחת לרצפה קיים נפח גדול של חומר הניתן לתיארוך. ב-1987 הסירה ד”ר מזר את כל המבנים המאוחרים שחדרו לתוך הרצפה. לעומת זאת, הרצפה ואותו מילוי של מטר אחד מתחתיה לא נחפרו במלואם עד עונת 2009.
ב-2009, כאשר ד”ר מזר חזרה לחפור את מילוי המעבר, היא לא מצאה שינוי מובחן באופי החומר. בכל זאת, היא החליטה להפריד בין חלקו העליון של חומר המילוי לחלקו התחתון. הפרדה זו לא התבססה על שום ממצא שלה, אלא פשוט נבעה מפרקטיקה ארכיאולוגית טובה ומהחלטה שהתקבלה מראש.
ב-2011 הסבירה ד”ר מזר מדוע עשתה זאת: ”רצפת הגיר, שהתגלתה בחפירותינו ב-1986, הייתה הרצפה המאוחרת ביותר של מעבר בית השער. ככלל, רצפות במקומות עמוסים כאלה בהחלט נשחקות מהר מאוד ומחייבות תיקונים מתמידים עם זאת, בניגוד לשכבות העליונות שלו, מילוי העפר הנמוך ביותר, המונח ישירות על סלע האם, יתכן ויהיה נטול הפרעות, ואולי אפילו יספק ממצאים שיחשפו מתי נבנה בית השער. הרעיון שעמד מאחורי חלוקת חפירת מילוי העפר מתחת לרצפת הגיר היה לבודד את המילוי המקורי של הרצפה שמעל שכבות תיקון מאוחרות יותר”.
ההיגיון שהנחה כאן את ד”ר מזר היה גאוני. בכך שחילקה את המילוי לשניים והפרידה את החומר שבחלק העליון מהחומר שבחלק התחתון, היא שימרה את החומר העתיק וללא ספק גם החשוב ביותר. וכמצופה על ידה, כשהגיע הזמן לחפור, היא מצאה פריטים מתקופת מאוחרת יותר בחלק העליון של המילוי. בה בעת, גם זאת כמצופה, חצי המטר התחתון של המילוי לא הכיל פריטים מתקופה מאוחרת יותר.
כדי לתארך חומר זה, ד”ר מזר השוותה בין כלי החרס שמצאה במילוי המעבר לבין כלי חרס שנמצאו באתרים אחרים מהמאה ה-10, ובראשם חורבת קיאפה (אתר שתוארך ללא עוררין לתחילת המאה ה-10). בהתבסס על היעדר חיפוי אדום וסימני מירוק אבניים, וקווי דמיון אחרים לכלי חרס שנמצאו בחורבת קיאפה, הצליחה מזר לתארך את החומר שמצאה (ואת בית השער) לימי שלמה. בדו”ח שחיבר, וינדרבאום מסכים עם התיארוך של מזר לשכבה מוקדמת זו בתוך המעבר. כפי שהוא כותב, מכלול כלי החרס ”צריך להיות מתוארך גם הוא לראשית תקופת הברזל IIא”.פינקלשטיין דחה את ההיגיון שבהפרדת המילוי העליון והתחתון בידי מזר. לדעתו, ”חובה לבחון את כל חומר המילוי יחדיו‟. בעזרת כלי חרס נבחרים ופריטים אחרים שנחשפו במילוי העליון, שאכן תוארכו מאוחר יותר, תיארך פינקלשטיין את כל המילוי עד לסלע האם למאה השביעית.
אבל מה לגבי המילוי וכלי החרס בתחתית המעבר, שאותם הן ד”ר מזר והן ד”ר וינדרבאום תיארכו לראשית תקופת הברזל IIא? כיצד מסביר פינקלשטיין את נוכחותם? ובכן, הוא אינו עושה זאת—הוא מתעלם מחומר הידוע בבירור כשייך לימי שלמה שנמצא בחלקים הנמוכים ביותר של המילוי.
התא הדרומי
לבסוף, אנחנו מגיעים לתא הדרומי של בית שער העופל. חדר זה, שהשתמר להפליא, נחפר לראשונה ב-1976, ולאחר מכן שוב ב-1986. בחדר זה מצאה מזר רצפת גיר לבנה הדומה לזו שבמעבר המרכזי. רצפה זו גם ניגשה (ממש נגעה) לקירות בית השער, ונראה שהיא נכנסה חלקית לתוך החדר מהמעבר המרכזי. לפי הדו”ח של מזר משנת 1989, הן שרידי הרצפה והן מילוי העפר ישירות מתחתיה (תשתית הרצפה) נחפרו ביחד. משמעות הדבר היא שכל המילוי, מלמעלה עד למטה, עורבב בחפירה.
כעת נותר לתהות: האם הייתה לנו הבנה ברורה יותר לגבי תא זה אם אילת מזר וסבה היו מחלקים את המילוי לשני חלקים ב-1986, כמו שעשתה אילת כאשר חפרה את המעבר בשנת 2009?
ובכל זאת, חפירת המילוי שמתחת לרצפת התא בידי שניהם הניבה כמה תוצאות דרמטיות. לפי הדו”ח של ד”ר מזר משנת 1989, בתחילה היא תארכה את כלי החרס למאה התשיעית לפנה”ס, לאחר ימי שלמה. עם זאת, באותו דו”ח היא זיהתה בבירור סוגי חרס שנכנסו לשימוש במאה ה-10 והמשיכו להיות בשימוש גם במשך המאה התשיעית. כמו כן, בדו”ח מ-1989 מצוין כי חלק מטיפוסי כלי החרס היו ממורקים מירוק אובניים, דבר שלא מאפיין כלי חרס מהמאה ה-10.
בשנת 2011 בחנה ד”ר מזר מחדש את כלי החרס שנמצאו בחפירה של 1986 ותיקנה את התיארוך שלה לגבי תא זה. משבחנה שנית את כלי החרס, ובהתחשב במידע מאתרים ומכלי חרס שלא היו זמינים בשנת 1989, קבעה ד”ר מזר כי לא ניתן להסיק אם החרסים ממורקים מירוק אובניים או מירוק יד.
בניתוח שערכה ב-2011 אמרה מזר כי הייתה זו טעות לתארך את כלי החרס לשימושם האחרון (במאה התשיעית) והסבירה כי במקום זאת צריך לתארכם לזמן מחצית החיים של תקופת השימוש. הדבר היה מתארך את כלי החרס מהתא הדרומי למאה ה-10.
בדיקה מחדש של חפירה קודמת, כפי שעשתה ד”ר מזר, אינה דבר יוצא דופן בארכיאולוגיה. למעשה, שיקול מחדש לגבי ממצאים ישנים בהקשר של ממצאים והבנות חדשים נחשב לפרקטיקה מדעית נכונה. אך במקרה זה, יש כאלה שיש להם בעיה עם בחינתה המחודשת של החפירה מ-1986 בידי ד”ר מזר. מדוע? מפני שהעדויות מצביעות על כך שהכלים בתא זה, מתוארכים גם הם לימי שלמה.
הדו”ח של וינדרבאום לגבי תא דרומי זה מעניין. הוא קבע כי ”היו שתי שכבות מילוי מתחת לרצפה, והתחתונה שבהם תמכה ברצפה קודמת שלא שרדה”. בדרך כלשהי הוא מתארך את המילוי הנמוך ביותר הזה לתקופת הברזל IIב המוקדמת (המאה השמינית לפנה”ס). שיטתו לחלוקת המילוי אינה ברורה, במיוחד בהתחשב במסקנתה של ד”ר מזר עצמה לגבי המילוי”. חתך המילוי התברר כאחיד, ללא שינויים עד מסד [יסוד] האבן” (מזר, 1989). ייתכן כי יש לוינדרבאום גישה למידע ולנתונים נוספים שאינם כלולים בדו”ח הסופי של מזר. ובכל זאת, הוא לא התייחס לתיארוך מחדש של המילוי האחיד מימי שלמה בידי ד”ר מזר.
האם זהו בית השער של שלמה?
העובדה ששלושה ארכיאולוגים חופרים מכובדים ומקצועיים מחזיקים בשלוש דעות שונות לגבי תיארוך בית השער בעופל איננה מפתיעה—במיוחד כאשר חושבים על היקפי הבנייה (וההרס) שהתרחשו בעופל ב-3000 השנים שחלפו מאז. מבחינה ארכיאולוגית, העופל הוא אחד המקומות המאתגרים ביותר להבנה על פני כדור הארץ.
ד”ר אילת מזר, הארכיאולוגית בעלת היקף הפעילות הנרחב ביותר באתר—זו שהקדישה את הזמן הרב ביותר בחקירתו ובחשיבה עליו—סברה שיש לתארך את בית שער העופל בכללותו למאה ה-10 לפנה”ס. וינדרבאום חפר בעופל זמן קצר, תחת חסותה של ד”ר מזר. פינקלשטיין לא חפר בעופל כלל.
מה אומר הטקסט ההיסטורי?
ספר מלכים, שחיבורו מיוחס לירמיהו בסוף המאה השביעית ותחילת המאה השישית לפנה”ס—כאשר בית שער העופל עוד היה בשימוש—מתעד פרויקט בנייה מרשים בירושלים תחת שלטון שלמה המלך. מלכים א’ ט’, י’, ט”ו ופסוקים אחרים מתעדים כיצד שלמה הרחיב את ירושלים מעיר דוד העתיקה צפונה לרכס העופל. כאן, על העופל, הוא בנה את המתחם המלכותי העצום שלו, שכלל את ארמונו, את בית הנשק הענק, את בית המקדש, חומות עיר ובתי שער.
”וְזֶ֨ה דְבַר הַמַּ֜ס אֲשֶֽׁר הֶעֱלָ֣ה הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֗ה לִבְנוֹת֩ אֶת בֵּ֨ית יְהוָ֤ה וְאֶת בֵּיתוֹ֙ וְאֶת הַמִּלּ֔וֹא וְאֵ֖ת חוֹמַ֣ת יְרֽוּשָׁלִָ֑ם וְאֶת חָצֹ֥ר וְאֶת מְגִדּ֖וֹ וְאֶת גָּֽזֶר”. (מלכים א’ ט’, ט”ו). התיעוד ההיסטורי ברור ומפורט: בניית ירושלים וחומותיה במאה ה-10, כולל בתי השער, נעשתה בידי שלמה המלך!
כל קורא יצטרך לשקול את הראיות ולהחליט בעצמו. היה זה לעזר רב אילו היו לנו נתונים זמינים רבים יותר—יותר כלי חרס, יותר קירות ורצפות חשופים, יותר חלקים חשופים מבית השער והמבנים הנלווים לו. הדרך היחידה לעשות זאת היא לחפור!
לעת עתה, דעתנו היא שכאשר בוחנים את התיעוד המקראי לצד התיעוד הארכיאולוגי, השקפתה של ד”ר מזר היא הטובה ביותר. כפי שכתבה: ”תיארוך בנייתו של קו הביצורים בעופל לזמן כלשהו במחצית השנייה של המאה ה-10 הופך את שלמה המלך למועמד הטוב ביותר לתפקיד האדריכל של קו זה”.
המגדל הגדול
בנוסף לחומת שלמה ולבית שער זה מימי שלמה, ישנו עוד מבנה מרשים שרק ממתין להיחשף.
ממשלת בריטניה שלחה את קפטן צ’רלס וורן לבצע חפירות בירושלים בשנים 1867—1870. וורן רצה לחפור בהר הבית, אבל הדבר לא היה אפשרי. במקום זאת, הוא עבד בעופל וחפר רשת של פירים ומנהרות לכיוון חלקו הדרומי של הר הבית.
במהלך חפירות אלה וורן גילה ומיפה את מידותיו של המבנה המכונה ’המגדל הגדול’. מבנה זה, הסמוך והמחובר לבית השער מימי שלמה, הינו ביסודו חומת מגן משנית. ארכיאולוגים כבר חשפו מגדלי בית שער דומים, כמו אלה שבמגידו ולכיש.
המגדל הבולט מגן על השער ומאלץ את המתקרבים אליו לבצע פנייה של 90 מעלות ימינה. בצורה כזו, כוח פולש מוצא את עצמו על שביל צר, לאורך חומת העיר, דבר המעניק למגינים נקודת תצפית נוחה לצורך טיווח על הכוחות הפולשים.
כיום לא ניתן עוד לראות את המגדל הגדול המגן על בית השער. לא די שהוא נמצא מתחת לאדמה, אלא שהוא גם טמון מתחת לדרך העופל, ציר התנועה הסואן של ירושלים אשר גובל בצדה המזרחי של העיר העתיקה. המהנדסים שבנו את דרך העופל יכולים להודות לשלמה המלך: המגדל הגדול מייצב למעשה קטע באורך כ-50 מטר מאותה דרך, תוך מניעת גלישתה לעמק הקדרון.
”בזווית הדרום-מזרחית של מגדל נוסף זה מצאנו חומה נוספת היורדת לעבר עמק קדרון: אורכה 19 רגל [6 מ’], ואז היא פונה לדרום מערב”, כתב וורן בדו”ח מיום 2 באוקטובר 1868. ”לא המשכנו לעקוב אחריה מעבר לזה. היא נבדקה לעומק של כמעט 40 רגל (12 מ’), והאבנים הנן אבני גזית מסותתות היטב, כ-1.6 עד 2 רגל גובהן ו-2 עד 3 רגל אורכן. מצורף בזה שרטוט איזומטרי של המגדל הנוסף והחומה הבולטת ממנו. ניתן לראות שאם היו גורפים את הפסולת לתוך העמק, עדיין הייתה נותרת בעופל חומה חיצונית מתמרת לגובה של 40–60 רגל—המתגמדת רק אל מול גובהה המדהים של חומת [הר הבית] אשר לצדה”.
מאוחר יותר חפר וורן פיר אל בסיס החומה, דבר שחשף כי גובה החומה 20 מ’ (66 רגל) ואורכה 24 מ’ (80 רגל). המדידות שביצע גילו כי מבנה זה היה זהה בגובהו לחלק העל-קרקעי של הכותל המערבי!
חשיבות הממצא
בהשוואה לחומות מבוצרות אחרות, המגדל הגדול בעופל הוא יוצא מגדר הרגיל. הוא גבוה ב-6 מ’ (20 רגל) מהחלק הגבוה ביותר של החומה הסינית. הוא גבוה ב-4 מ’ (13 רגל) מחומות נינווה, בירת אשור העתיקה. החלק השמור של המגדל הבולט בירושלים גבוה ב-6 מ’ (20 רגל) מהחלק הגלוי של שער עשתר, השער הענק של בבל בימי נבוכדנצר ואולי השער העתיק המפורסם ביותר בעולם.
לכל הדעות, בית השער מימי שלמה והמגדל הגדול שלו הם עצומים—כמעט מעבר לכל דמיון. גודלו האדיר של המגדל הגדול מגמד כל תגלית אחרת מעולם המקרא שנמצאה בישראל. הפרטים השונים לגבי חומת המלך שלמה ובית השער הגדול מבוססים היטב. ירושלים המונומנטלית של שלמה קיימת. אבל ייתכן, שרק באמצעות חפירה עתידית של האלמנט השלישי,והמונומנטלי מכולם—המגדל הגדול—תהפוך גדולתה האמיתית של ירושלים בימי שלמה לבלתי
מעורערת.