המוצבים האדומיים של דוד
”ויָּשֶׂם בֶּאֱדוֹם נְצִבִים, בְּכָל אֱדוֹם שָׂם נְצִבִים, וַיְהִי כָל אֱדוֹם עֲבָדִים לְדָוִד” (שמואל ב’ ח, י”ד)
פרק זה הפך מפורסם בכך שהוא מציג את ניצחונותיו של דוד בדרום, כיבוש ארץ אדום והבאתה תחת שליטתו בעזרת רשת מנוהלת של מוצבים צבאיים. דברי הימים א’, י”ח מספק פרטים נוספים על אירוע זה ומסיים באמירה דומה על דוד: ”וַיָּשֶׂם בֶּאֱדוֹם נְצִיבִים, וַיִּהְיוּ כָל אֱדוֹם עֲבָדִים לְדָוִיד. וַיּוֹשַׁע יְהוָה אֶת דָּוִיד בְּכֹל אֲשֶׁר הָלָךְ‟ (פסוק י”ג).
בתחילת המאה ה-20, מחקר ארכיאולוגי בהנהגתו של פרופ’ נלסון גלוק הראה שאדום הייתה בסיס תעשייתי חשוב עבור ממלכת ישראל במאה ה-10 לפנה”ס. חפירות עדכניות יותר, במיוחד בפינאן ובתמנע, אישרו את מסקנתו של גלוק והראו כי מכרות הנחושת באזור זה הגיעו לשיא ההספק והתפוקה במהלך המאה ה-10 (ראה עמוד 99).
פעולות כרייה נרחבות חייבו אבטחה מתאימה. שפע הנחושת (וכנראה גם המינרלים האחרים)—וזרימת הסחורות לאורך אזור הנגב דל האוכלוסין שבדרום ישראל, בדרך בין ערב לים התיכון—היו ודאי מטרה מפתה עבור אויבי ישראל וודאי עבור האדומים המקומיים, הידועים בעוינותם. הקמת מוצבים צבאיים ”בכל אדום‟ הייתה הכרח אסטרטגי, לא רק כדי לאבטח את המכרות, אלא גם כדי להגן על דרכי הסחר ממפרץ אילת לירושלים.
למרבה ההפתעה, במחקר של ממלכת ישראל תחת דוד ושלמה, נראה שהתעלמו במידה רבה מחילות המצב המקראיים האלה. הדבר אינו נובע מחוסר בראיות או בחפירות ארכיאולוגיות.
עם זאת, ייתכן שכעת מתחולל שינוי, הודות לאיסוף של עדויות ייחודיות—ישנות וחדשות כאחד.
’אנו לא נובס‘
אירועי ה-7 באוקטובר 2023 זעזעו את ישראל ואת העולם. בעקבות הטבח המחריד שבוצע על ידי חמאס, הישראלים התגייסו כדי לתמוך במאמץ המלחמתי ולחזק את האחדות הלאומית. במאמץ ללמד את הישראלים על ההיסטוריה הלאומית שלהם, רשות העתיקות של ישראל אירחה סדרת הרצאות מקוונת בת ארבעה חלקים מ-23 עד 26 באוקטובר, תחת הכותרת ”אנו לא נובס: ממשבר לתקומה בארכיאולוגיה של ארץ ישראל‟.
ד”ר טלי אריקסון-גיני, לשעבר המפקחת על הפעילות הארכיאולוגית של רשות העתיקות במרחב דרום הנגב, נשאה את ההרצאה הראשונה בנושא הקשור למרחב תחת פיקוחה ולמומחיות שלה. המצגת שלה נקראה ’האתגרים המוקדמים של ממלכת ישראל המאוחדת: התמודדות עם הגבול האדומי לפני 3000 שנה‘. ד”ר אריקסון-גיני פתחה במכת מחץ: ”רוב האנשים, אפילו הישראלים, לא כל כך מודעים לעובדה שלפני 3000 שנה היו שם [ברמת הנגב] חיילים עברים ומבצרים עברים”.
לדבריה, בפועל ישנה כמות נכבדה של ראיות המעידות על שליטתה של ישראל באזור זה במאה ה-10 לפנה”ס. לרוע המזל, כפי שהסבירה, המחקר ”טואטא אל מתחת לשטיח”. דבר זה נובע חלקית מ”מחלוקות בקרב הארכיאולוגים והחוקרים“ (בראיון מ-5 בנובמבר 2023 עם מכון ארמסטרונג לארכיאולוגיה מקראית, הסבירה ד”ר אריקסון-גיני את הסתייגותה מצלילה לתוך אותה ”בריכת כרישים”, כפי שהיא מכנה את הוויכוח על תקופת הברזל של ישראל). ”אבל אני חושבת שכיום, כאשר יש לנו יותר מידע, יותר נתונים שיוצאים מקבוצות מחקר שונות, אנחנו יכולים לראות בבירור שמדובר בדבר שהוא [בעל הקשר] צבאי”, היא אמרה.
מוצבים לחילות מצב—בעשרותיהם
בהרצאתה, סקרה אריקסון-גיני את ההיסטוריה של גילוי עשרות מבצרים מוקדמים בתוככי הנגב המדברי. חלק מהמוצבים זוהו לראשונה במהלך סקר של הצבא הבריטי בתחילת המאה ה-20 בראשותם של סר לאונרד וולי ות”א לורנס (’לורנס איש ערב’ הנודע) ופורסמו בספרם ’מדבר צין‘ משנת 1915. החוקרים לא הצליחו לתארך את האתרים בביטחון מוחלט, אך הגיעו למסקנה שהם היו ”מוקדמים מאוד”. מאוחר יותר ייחסו מספר חוקרים, כולל פרופסור גלוק, את השימוש בהם לתקופת הברזל המוקדמת. הם גם הגיעו למסקנה שמבצרים אלה יצאו מכלל שימוש בערך בזמן פלישת פרעה שישק בסוף המאה ה-10 לפנה”ס (בערך 925 לפנה”ס).
אחד המומחים המובילים לגבי אתרים אלה בנגב היה ד”ר רודולף כהן המנוח. ד”ר כהן ועמיתים נוספים הגיעו למסקנה כי המבנים הפזורים ברחבי הנגב הם מבצרים צבאיים. ישנם, כמובן, כאלה שאינם מקבלים מסקנה זו. בין אלה גם פרופ’ בנו רוטנברג המנוח וגם פרופ’ ישראל פינקלשטיין, הסבורים שייתכן כי מדובר בסוג כלשהו של יישובים קדומים יותר או אפילו מכלאות לחיות. ד”ר אריקסון-גיני חקרה את האתרים וחולקת על דעותיהם בתוקף.
על פי מחקרו המקיף של כהן, אתרים אלה בולטים בהיעדר שרידי קבורה ופולחן, כמו גם בהיעדר מנורות שמן—ממצא נפוץ שבדרך כלל צפוי להימצא ביישוב. הוא ציין גם את נוכחותם של כלי אחסון גדולים באתרים, הנחוצים לאספקת מזון ומים במטרה לקיים את מי שהוצבו בתוך המבנים. כמו כן, ד”ר כהן ציין את נוכחותם של כלי חרס העשויים באובניים, אשר ניתן להשוותם לדוגמאות אחרות מיהודה, דבר המצביע על היותם של חילות המצב קשורים ליישובים בצפון. ד”ר אריקסון-גיני ציינה כי הקמתם של יישובים הייתה בלתי אפשרית בשל היעדר מקורות מים אמינים.
כשהיא מצטטת את אורי ניסני מאוניברסיטת בן גוריון—שעבודת התואר השני שלו משנת 2023 עוסקת במצודות אלה וממפה אותן—מציינת אריקסון-גיני שקיימים ”מעל 60‟ אתרי ביצורים, ומוסיפה: ”הייתי אומרת שכנראה ישנם עוד ביצורים שטרם נחקרו. אני יודעת בוודאות שישנם אזורים שעדיין לא נסקרו כראוי... ישנם אתרים קטנים יותר, שהם מגדלים, הפזורים לאורך הדרכים העוברות בין האתרים הגדולים יותר... אני אפילו אינני יכולה להראות לכם את כולם במצגת הזו. הם רבים מדי. אנחנו מדברים על לפחות 60 כאלה, ובפועל יש עוד יותר”.
המיקום האסטרטגי של המבצרים האלה חשוב. אריקסון-גיני אומרת: ”מבחינתי, במשך כל השנים שעבדתי כאן בדרום—ועבדתי באזור הזה למעלה מ-30 שנה—דבר אחד שהדהים אותי מאוד הוא איך הם ממוקמים לאורך... מה שוודאי היו דרכים עתיקות. ניתן לראות אותם ספציפית לאורך חזית זו מול מכתש רמון, מול אדום. אבל בעצם אנחנו גם רואים אותם חוסמים כל ואדי [ערוץ נחל עמוק] שעובר מדרום לצפון... אפשר לראות איך המבצרים האלה, ואפילו מגדלים קטנים—שחלקם מעולם לא נחפרו או שנחפרו אך לא דווחו—פרוסים ממש לאורך דרכים, לאורך ואדיות ששימשו כדרכים, וגם חוסמים ואדיות. מכאן, שבתוככי האזור הזה הופעלה שליטה בהיקף נרחב”.
ד”ר אריקסון-גיני חילקה את המבצרים הרבים לשלוש קטגוריות פוטנציאליות בהתבסס על גודל ומערך. הקטגוריה הראשונה כוללת מבצרים קטנים דמויי מגדל, מרובעים או מלבניים, המחולקים לתאים פנימיים. השנייה כוללת מבצרים בינוניים, בצורה מלבנית או לא סדירה, בעלי חצר מרכזית המוקפת חומות סוגרים. השלישית כוללת מבצרים גדולים, בצורה מלבנית או לא סדירה, בעלי חצרות מרכזיות פתוחות וגדולות בהרבה, המוקפות חומות סוגרים בעלות תאים. ”הדבר החשוב ביותר הוא כנראה ש[סוגי המבצרים השונים האלה] מגיעים מאותו שלב כרונולוגי”, היא אומרת. ”גם אם הצורות שונות, אין הבדל כרונולוגי”.
ד”ר אריקסון-גיני מציינת גם את פריטי החרס המחוספסים בעבודת יד שנמצאו באתרים אלה, המכונים כלים נגביים‘. כלים אלה ”נפוצים בשפע במיוחד במאה ה-10 ואולי... בסוף המאה ה-11 לפנה”ס”. חשוב לציין כי ד”ר מריו מרטין גילה כי הכלים הנגביים כוללים אחוזים גבוהים של סיגי נחושת (אריקסון-גיני משערת שהדבר סייע בהולכת החום). מרטין ציין במחקרו כי כלים אלה אינם תוצר של מתיישבים נוודים לא מיומנים, כפי שחשבו קודם לכן, אלא מקורם ודאי באזורי ייצור הנחושת החשובים האלה בעמק הערבה (בעיקר פינאן ותמנע).
אתר מפתח 1: עין חצבה
אחד מאתרי המפתח אליו הפנתה ד”ר אריקסון-גיני את תשומת הלב והמייצג מבצרים קטנים הוא עין חצבה. אתר זה ממוקם במרכז הערבה, כ-40 ק”מ (25 מייל) דרומית לים המלח.
עין חצבה הוא אתר ארכיאולוגי יוצא דופן המזוהה בדרך כלל עם תמר המקראית (יחזקאל מ”ז, י”ט; מ”ח, כ”ח; מלכים א’ ט’, י”ח; דברי הימים ב’ ח’, ד’; זוהה גם עם תמרה הרומית והביזנטית). התל מציג מספר תקופות של שימוש, כולל שרידי מבצר מאוחר יותר מתקופת הברזל, הידוע בחומותיו הנוטות בחדות (מיוחס בדרך כלל ל’רעידת האדמה של עמוס‘ מאמצע המאה השמינית לפנה”ס). באתר זה התגלה גם מבצר רומי מרשים וגדול.
אולם, אחד המאפיינים המסקרנים ביותר היה גילוי ”כמעט לא מוכר‟ של מגדל מוקדם יותר מתקופת הברזל, אותו מצאו באתר לראשונה ד”ר כהן ויגאל ישראל. מצודה קטנה ומוקדמת יותר זו תוארכה היטב למאה ה-10 לפנה”ס הן באמצעות תיארוך פחמן 14 והן בתיארוך כלי החרס. כלי החרס זהים לחלוטין לכלים הנגביים מתקופת הברזל IIא שנמצאו ברחבי האזור, וכללו את אותם הסיגים. חפירות מאוחרות יותר במצודה זו ובסביבתה בוצעו הן בידי ד”ר דורון בן עמי והן בידי ד”ר אריקסון-גיני.
מצודה קטנה זו מהמאה ה-10 זהה—בגודל, בסגנון ובממצא החומרי—לשרשרת של מוצבי מגדל קטנים אחרים הפזורים במרווחים קבועים לאורך דרך ים המלח צפונה (עם דוגמה אפשרית אחת המרחיקה צפונה עד קומראן, בקצהו הצפוני של ים המלח). שרשרת מבצרים זו משתרעת דרומה עד לתל אל-חליפה שעל חוף ים סוף (אם כי תיארוך אתר תל אל-חליפה למאה ה-10 אינו ודאי). תל אל-חליפה מזוהה עם עציון-גבר המקראית, נמל הצי של שלמה (מלכים א’ ט’, כ”ג). ”[מבצרים] אלה כולם קשורים בדרך כלשהי לסחר בנחושת”, ציינה ד”ר אריקסון-גיני.
מוצבים קטנים אלה מכונים על ידי אריקסון-גיני מגדלי ’פודיום’, או מגדלים בעלי צורה מרובעת המשולבים לתוך תלי אבן דמויי פודיום (במה) ומעליהם. מעניין לציין שהם מוקפים לחלוטין בחומות, ללא כניסות צדדיות. לדברי ד”ר אריקסון-גיני: ”חייבים לטפס עד למעלה ואז לרדת, כנראה עם סולמות, כדי להיכנס אליהם”. למרבה הצער, ”רובם לא נחקרו, או נחקרו ולא פורסמו, למשל על ידי יוחנן אהרוני. אבל אנחנו יודעים בוודאות שהם מוקדמים. כמעט בכולם נמצא סוג כלשהו של כלי חרס קדומים וכלי חרס מדיינים... כלי החרס המעוטרים של המסורת הקוראיית, שאנו מוצאים במטריצה שמתחתם‟ (כלי קוראייה מעוטרים הם טיפוס של כלי חרס המתוארך לסוף האלף השני לפנה”ס).
לאחר הריאיון שלנו עם ד”ר אריקסון-גיני בעין חצבה, ביקרנו בארבעה אתרים נוספים, קרובים יחסית, שעליהם המליצה: מצד (מבצר) מזל, מצד גוזל, מצד זוהר וראש זוהר. אתרים אלה דומים להפליא בבנייתם, בגודלם, בסגנונם ובחומרים. חלק מהאתרים בקושי נחפרו—עובדה שאריקסון-גיני ציינה בעצב בריאיון אתנו: ”רוב החוקרים אפילו אינם מודעים לכך שהם קיימים”.
הדמיון הברור בין המבצרים האלה למבצר בעין חצבה, שתוארך בוודאות למאה ה-10 לפנה”ס, מצביע בבירור על כך שאתרים אלה מתוארכים לאותה תקופה והיו חלק משרשרת של תחנות אבטחה שמוקמה במכוון מצפון לדרום.
אתר מפתח 2: הר אלדד
המבצר בהר אלדד, הממוקם כ-100 ק”מ (62 מייל) דרומית-מערבית לים המלח והרבה יותר עמוק בתוככי מדבר הנגב, הוא דוגמה לאחד מסוגי הביצורים הגדולים יותר. האתר נחפר בשנת 2017 על ידי ד”ר חיים ממליה וד”ר אריקסון-גיני. מבצר גדול משמעותית זה, המשקיף על ואדי, נבדל בחצרו המרכזית הגדולה והפתוחה כמו גם בחומת סוגרים חיצונית מסביב.
במהלך חפירתם ב-2017 חשפו הארכיאולוגים כלי חרס הידוע כקרטר יין. גילויו של כלי זה, ששימש לערבוב יין, היה חשוב משתי סיבות: 1) הוא היה שלם ונשתמר בצורה מושלמת; 2) הוא כלל זרעי ענבים בתוך הכלי ומסביבו. הזרעים היו ממצא חשוב במיוחד, שכן ניתן לתארך אותם בקלות באמצעות בדיקת פחמן 14. לאיזו תקופה שייכים השרידים האלה?
תוצאות תיארוך הפחמן 14 (שהתבצעו בידי פרופ’ ארז בן יוסף, אשר היה באתר עם תלמידיו) הצביעו על נקודת זמן כלשהי בין סוף המאה ה-11 לאמצע המאה ה-10 לפנה”ס—בהתאמה כרונולוגית מדויקת לשלטון המלך דוד.
לא זו בלבד, אלא שהכלי עצמו היה מסוג מסוים אשר התגלה כמה שבועות קודם לכן בחורבת אל-ראעי והיה חלק ממכלול כלי חרס יהודאי שנמצא בחפירות של פרופ’ יוסף גרפינקל וסער גנור באתר באזור השפלה (שפלת יהודה). גם מכלול כלי החרס מחורבת אל-ראעי תוארך לאותה תקופה, סביבות 1000 לפנה”ס: ”כאן אנחנו רואים עוד כמה דברים שניתן לקשור לחרסים הצפוניים שכהן ציין קודם לכן”, קבעה ד”ר אריקסון-גיני. ”היה לנו המזל שהצלחנו למצוא את הזרעים ואת הכלי ביחד ושהצלחנו לתארך אותו”.
רובם של עשרות המבצרים הפזורים ברחבי הנגב, ובשטחי אדום, טרם נחפרו כראוי. אבל הדפוס זהה. האתרים הנם בעלי אותו מערך ראשוני (מגדלי פודיום קטנים ומבצרי חצר בינוניים עד גדולים עם חומות סוגרים); בניית אבן בסגנון זהה; אותם כלי חרס, שניתן לתארכם לאותה התקופה (כלים נגביים מתקופת ברזל IIא); אותם כלי חרס הקשורים לשימוש ולסחר בנחושת, שמחקרים בתמנע ופינאן הראו כי היו בשיאם במהלך המאה ה-10 לפנה”ס; וחד-משמעית עוד יותר, תיארוך חומר באמצעות פחמן 14 המצביע על אותו התאריך—המאה ה-10 לפנה”ס.
מוצאים את אותם כלי החרס מתחת למבני המבצר האלה (אלה שנחפרו), כלים קדומים יותר שזוהו כ’מדיינים’ (כלי קוראייה מעוטרים), מסוף המילניום השני; את אותו זמן יציאה משימוש בסוף המאה ה-10 לפנה”ס, בימי פלישתו של שישק; וכן את אותו מיקום אסטרטגי של המוצבים האלה— לאורך נתיבי מסחר, דרכים עתיקות וואדיות.
כל הראיות האלה צריכות להילקח בחשבון לצד הטקסט המקראי, המתאר שרשרת של מוצבים שמוקמים בדיוק באזור ובזמן אלה. ד”ר אריקסון-גיני סיכמה: ”מהידע שלי על המקומות האלה—היכן הם ממוקמים לאורך הדרכים והטופוגרפיה—איני סבורה שיש ספק כלשהו שאנחנו מדברים על משהו שקשור לביצורים כלשהם ברמת הנגב ושליטה באזור זה שבין אדום ואזור יהודה תחת הממלכה המאוחדת”.
המוצבים של דוד המלך
שמואל א’ י”ד, מ”ז מתאר את הקרבות הראשוניים של שאול המלך נגד האדומים. מאוחר יותר המקרא מתאר את הברית בין שאול לבין אדומי ידוע לשמצה בשם דואג, אשר ביצע טבח נוראי בגברים, נשים, ילדים ותינוקות בעיר הכוהנים נוב עקב מתן סיוע לדוד על ידי אחד מתושביה (שמואל א’ כ”ב, כ”א–כ”ב). היה זה אחד ממעשים מקוממים רבים שיזמו האדומים, וייתכן שזו הייתה הסיבה לנקמתו המאוחרת של יואב באוכלוסייה זו (מלכים א’ י”א, ט”ו–ט”ז).
אולם, בתקופת שלטונו של דוד השתנתה הדינמיקה. תהילים ס’ מתאר את דוד במצב של ייאוש ביחס לאדום ולסוריה: ”אֱלֹהִים, זְנַחְתָּנוּ, פְרַצְתָּנוּ; אָנַפְתָּ, תְּשׁוֹבֵב לָנוּ... עַל אֱדוֹם, אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי; מִי יֹוֹבִילֵנִי, עִיר מָצוֹר; מִי נָחַנִי עַד אֱדוֹם. הֲלֹא אַתָּה אֱלֹהִים, זְנַחְתָּנוּ; וְלֹא תֵצֵא אֱלֹהִים בְּצִבְאוֹתֵינוּ. הָבָה לָּנוּ עֶזְרָת מִצָּר; וְשָׁוְא תְּשׁוּעַת אָדָם. בֵּאלֹהִים נַעֲשֶׂה חָיִל; וְהוּא יָבוּס צָרֵינוּ‟ (תהלים ס’, ג’, י’–י”ד).
שמואל ב’ ח’ ודברי הימים א’ י”ח מתארים את ניצחונו של דוד נגד ברית אדומית-סורית זו ב’גיא מלח’ (אזור ים המלח). לאחר ניצחונו, ”וַיָּשֶׂם בֶּאֱדוֹם נְצִבִים, בְּכָל אֱדוֹם שָׂם נְצִבִים, וַיְהִי כָל אֱדוֹם עֲבָדִים לְדָוִד. וַיּוֹשַׁע יְהוָה אֶת דָּוִד בְּכֹל אֲשֶׁר הָלָךְ‟(דברי הימים א’ י”ח, י”ד). המילה ’יושע’ היא אותה מילה עברית שבה השתמש דוד בתפילתו בתהילים ס’, ז’, כאשר ביקש מאלוהים להושיעו.
בדברי הימים ב’ ח’, י”ז מתואר המעבר הבטוח של שלמה אל ”שְׂפַת הַיָּם בְּאֶרֶץ אֱדוֹם‟—ואין ספק שהדבר התאפשר הודות למוצבים ההגנתיים שדוד מיקם לאורך הדרך.
שבים אל המקרא
עבור חופרים בתחילת המאה ה-20, כמו נלסון גלוק, היה זה דבר שבשגרה לעשות שימוש בפסוקי מקרא כגון אלה כדי לשפוך אור על הממצאים בשטח. ”לכל דור הייתה ארכיאולוגיה מקראית משלו”, כותבים פרופ’ יוסף גרפינקל, ד”ר איגור קריימרמן וד”ר פיטר זילברג בדיונים על חורבת קיאפה: עיר מבוצרת ביהודה מימי דוד המלך (פרק 5, ’המקרא והארכיאולוגיה: הערות מתודולוגיות‘). ”בימי אולברייט ורייט [ואפשר להוסיף שגם בימי גלוק] הייתה לה מגמה תיאולוגית. תפיסתו של אולברייט לגבי היחס בין המקרא לבין הארכיאולוגיה מתבטאת בצורה הטובה ביותר במילותיו שלו: ’תגלית אחר תגלית ביססה את רמת הדיוק של אינספור פרטים במקרא כמקור להיסטוריה‘... כיום, אמירה זו נראית ’נאיבית‘ מאוד לאלה העוסקים במחקר המודרני.
פרופסור גלוק ידוע בהצהרות דומות. הוא כתב ב’נהרות במדבר: תולדות הנגב‘: ”ניתן לקבוע באופן חד משמעי ששום תגלית ארכיאולוגית מעולם לא הפריכה ציטוט מקראי. ממצאים ארכיאולוגיים רבים התגלו אשר מאששים בקווים כלליים ברורים או במדויק קביעות היסטוריות בתנ”ך. באותה מידה, הערכה נכונה של תיאורי המקרא הובילה לעתים קרובות לתגליות מדהימות”.
בהשוואה בין המחקר המודרני לבין הרגשות של ארכיאולוגים קודמים, גרפינקל, קריימרמן וזילברג אומרים בצער: ”היום אנחנו נמצאים בעידן פוסט-מודרני ודה-קונסטרוקטיבי. והכול יחסי, אין נכון או לא נכון” .אבל ”הארכיאולוגיה המקראית לא ’נולדה בחטא’, כפי שכמה חוקרים חושבים היום”, הם כותבים, תוך שהם מצביעים על ערך התרומות והמתודולוגיות הבסיסיות של אותם אבות קדומים בשדה הארכיאולוגיה.
לגבי המוצבים האדומיים, ד”ר אריקסון-גיני דבקה באותו קו: ”אני יודעת שבשנים האחרונות לא היה כל כך פופולרי להשתמש בתנ”ך כמקור היסטורי. אבל אני חושבת שאנחנו מתחילים לחזור לשם”.