אוריינות ישראלית במאה ה-10 לפנה”ס
חד הסממנים העיקריים של ממלכה כשירה, גדולה ומרשימה הוא העדות לכתיבה—מידה מסוימת של אוריינות, לפחות ברמה המנהלית. כשמדובר ברמת האוריינות בישראל של המאה ה-10, רוב החוקרים מטילים ספק בכך.
פרופ’ ישראל פינקלשטיין כותב ב- The Bible Unearthed: ”למרות הטענה ארוכת השנים שהחצר המפוארת מימי שלמה הייתה זירת פריחתה של ספרות יפה, מחשבה דתית וכתיבת היסטוריה, חסרות לחלוטין עדויות לאוריינות בקנה מידה רחב... לא נמצא ולו רמז יחיד לפעילות ספרותית יהודאית לכאורה במאה ה-10. ואכן, כתובות מונומנטליות וחותמות אישיות—סימנים חיוניים למדינה מפותחת במלואה—מופיעות ביהודה רק 200 שנה לאחר ימי שלמה, בסוף המאה השמינית לפנה”ס”.
מסקנה זו הייתה מאוד נתונה לוויכוח כשפורסמה לראשונה (2001). בשני העשורים שחלפו מאז, היא הופרכה לחלוטין. עדויות ארכיאולוגיות—במיוחד מירושלים—אכן מצביעות על תחייה של פעילות כתיבה בתקופת הברזל IIא, ובאופן ספציפי במהלך המאה ה-10 לפנה”ס.
אוסטרקון חורבת קיאפה
הבה נבחן כמה דוגמאות מרכזיות מאזורים פריפריאליים. האוסטרקון מחורבת קיאפה שהוזכר קודם לכן היא כתובת בדיו על גבי שבר חרס מסביבות 1000 לפנה”ס, שהתגלה בידי צוותו של פרופ’ יוסף גרפינקל ב-2008, וזאת בהקשר סטרטיגרפי ברור באתר היהודאי. הטקסט בכתב אלפביתי מוקדם, וכולל 70 אותיות שנשתמרו. לדברי החוקרים, זוהי ”הכתובת השמורה הארוכה ביותר באזור מהמאה ה-12 עד המאה התשיעית לפנה”ס” (דיונים על חורבת קיאפה: עיר מבוצרת ביהודה מימי דוד).
האוסטרקון בן 3000 השנים, שהתבלה בשל פגעי מזג האוויר, אינו שלם וקשה לתרגמו כראוי. האפיגרף הצרפתי אמיל פואש (Émile Puech) מציע את השחזור הבא:
אל תרדה, ועבוד את אלוהים... הוא עשק אתו/ה
השופט והאלמנה בכו; הכוח היה בידו
על התושב הגר והילד, הוא חיסל אותם יחד
הגברים וראשי השבטים לקחו להם מלך
הוא סימן 60 [?] משרתים בין הקהילות/הישובים/הדור.
נוסח זה דומה להפליא לתיעוד המקראי העוסק בהמלכתו של שאול המלך (שמואל א’ ח’, י”א–י”ט). מחקר יסודי של שפת הכתובת שפורסם במסגרת ’דיונים על חורבת קיאפה‘ הוביל את החוקרים לסברה כי ”הזיהוי הסביר ביותר לגבי שפת הכתובת הוא בכל זאת עברית‟ (2016).
לוח השנה של גזר
דוגמה נוספת מגיעה ממרחק 30 ק”מ (20 מייל) מערבית לירושלים, מאתר גזר מימי שלמה. הפריט הידוע בשם ’לוח השנה של גזר‘ התגלה בשנת 1908 במהלך חפירותיו של ר”א מקאליסטר. בכתובת גיר חרוטה קטנה זו, המתוארכת למאה ה-10 לפנה”ס, נאמר:
חודשיים אסיף [ספטמבר, אוקטובר]
חודשיים זריעה [נובמבר, דצמבר]
חודשיים שתילה מאוחרת [ינואר, פברואר]
חודש אחד חיתוך פשתן [מרץ]
חודש אחד קציר שעורה [אפריל]
חודש אחד קציר וחלוקה במידה [מאי]
חודשיים זמירה [יוני, יולי]
חודש קיץ (פירות) [אוגוסט]
אביה [שם הסופר]
לוח שנה זה מתעד בבירור את העונות לזריעה ולאיסוף של יבולים שונים. הוא בולט בחשיבותו מכמה סיבות שמעבר לעצם תיארוכו למאה ה-10.
הוא מתחיל מהחודש השביעי בלוח הקודש (ויקרא כ”ג). חודש שביעי זה (ירח איתנים / תשרי) נחשב למעשה לחודש הראשון בלוח האזרחי (כפי שהוא ממשיך לשמש עד היום בישראל). העובדה שלוח שנה חקלאי זה מתחיל בנקודה זו הגיונית עוד יותר, כיוון שהמקרא מגלה כי השנים החקלאיות, שנות השבתון והיובל, היו מעוגנות לחודש שביעי זה בלוח השנה הדתי (לדוגמה: שמות כ”ג, ט”ז; ל”ד, כ”ב; ויקרא כ”ה; דברים ט”ו). החל משני חודשי האיסוף שמתחילים את השנה החקלאית, לוח השנה עובר בכל 12 החודשים.
אחד המאפיינים המעניינים ביותר בלוח השנה של גזר הוא החתימה שבתחתיתו: אביה. השם ’אביה’ נזכר 20 פעמים במקרא, ומתוכם הרוב המכריע (16) מתייחס לאנשים שחיו במאה ה-10. ברור, שהיה זה שם נפוץ באותה תקופה.
אחת התיאוריות המקובלות לגבי טבעה של כתובת זו היא כי ייתכן שמדובר בתרגיל כתיבה של ילד—ומכאן האופי החזרתי והגשמי של הטקסט וכן השימוש באבן גיר רכה הניתנת למחיקה בקלות.
כתובות מירושלים
כתובות ממקומות בסביבה הקרובה הן דבר אחד. אך החשובות ביותר הן הכתובות מהבירה—ובמקרה זה, ירושלים של הממלכה המאוחדת.
הכתובת מהמאה ה-10 שעל גבי פיתס מהעופל הנזכרת לעיל היא דוגמה מרכזית לעצם קיומה של כתיבה בירושלים. הטקסט הדרום ערבי העתיק הזה מצביע לא רק על קיומה של מסורת כתיבה בירושלים, אלא גם על סחר למרחקים ארוכים ושימוש במערכות שפה/כתיבה זרות—דבר המחייב לא רק את נוכחותו של מנהל ירושלמי אורייני, אלא גם מנהל המסוגל לקדם תקשורת בינלאומית כזו בלשון זרה.
דוגמה נוספת לכתיבה מוקדמת בירושלים היא משקולת ברונזה של יחידת המידה העתיקה פים, שהתגלתה על פני השטח בהר הבית ופורסמה ב-1903 על ידי ג’ורג’ ברטון. המשקולת כוללת כתובת בת 13 אותיות בשלוש רשומות: ”פים השייך לזכריה, [בנו של] יאיר”. היא תוארכה פליאוגרפית על ידי ד”ר גבריאל ברקאי לנקודת זמן כלשהי במאה ה-10 עד התשיעית לפנה”ס.
ישנם כמה פריטי כתובות כאלה מירושלים המתוארכים למאות ה-10 והתשיעית לפנה”ס—כמות משמעותית בהשוואה לאתרים אחרים (כפי שהדגיש פרופ’ כריסטופר רולסטון במאמרו משנת 2017 ’ראיות אפיגרפיות מירושלים וסביבותיה בשחר ההיסטוריה המקראית: מתודולוגיות והסתכלות ארוכת טווח‘). אבל מה לגבי הטענה לעיל ב-The Bible Unearthed, שלפיה הפריטים המנהליים העיקריים אשר ’חסרים‘ באוסף הירושלמי, ולא נראים עד 200 שנה לאחר שלמה, הן החותמות האישיות?
פפירוסים—אמצעי כתיבה עיקרי בעולם העתיק—אינם שורדים את אקלים הלבנט הלח (מחוץ למערות באזור ים המלח). אבל מה לגבי חותמות החימר שהוטבעו במסמכים כאלה?
נכון הדבר, שמהמאה השמינית, בירושלים ובמקומות אחרים, מתחיל להופיע שפע של חותמות אפיגרפיות וטביעות חותם—חותמות אישיות, וטביעות שלהן על בולות ששימשו לאטום מסמכי פפירוס (חותמות אלה נושאות, בדרך כלל, מעין נוסחה: ’שייך ל... בנו של...‘). יש בידינו קומץ של חותמות אפיגרפיות המתוארכות למאה התשיעית מירושלים. אבל מה לגבי המאה ה-10?
התמקדות של הדיון באוריינות ובמנהל רק בחותמות אפיגרפיות ובטביעות חותם אינו הוגן, במקרה הטוב. מדוע? כיוון שיש לנו שפע של חותמות—המתוארכות למאה ה-10 לפנה”ס—שהן בעיקרן בעלות אופי איקונוגרפי.
יעלו ויבואו החותמות האיקונוגרפיות!
אף כי חותמת איקונוגרפית היא כזו הנושאת תמונות וחותמת אפיגרפית היא כזו הנושאת טקסט, הן עדיין ממלאות את אותה פונקציה. למרות שהשימוש בחותמות אפיגרפיות נעשה נפוץ רק במהלך המאה השמינית לפנה”ס, אין זה אומר שהנוהג של איטום מסמכים לא היה קיים, או אפילו היה פחות, במהלך המאות הקודמות. להיפך. לפני המאה השמינית, מסמכים מנהליים הופצו רבות בירושלים—אבל בתקופת הברזל IIא, הם הוטבעו בחותמות איקונוגרפיות.
דוגמה הולמת לכך מוצגת בכרך ה’ של קטלוג קובץ טביעות החותם מפלשתינא/ישראל (Corpus der Stempelsiegel-Amulette aus Palästina/Israel, Katalog Band V) מאת אות’מאר קיל (2017). קובץ זה כולל 65 חותמות ’גליפטיות’ כאלה שנמצאו בירושלים במהלך העשורים השונים, אשר מתוארכות בין אמצע המאה ה-11 למאה השמינית לפנה”ס. רובן מיוחסות למאות ה-10 והתשיעית. למעשה, עבור תקופה מוקדמת יותר זו של ירושלים בימי הבית הראשון, יש בידינו כמות משמעותית גבוהה יותר של חותמות איקונוגרפיות מאשר חותמות אפיגרפיות מהתקופה המאוחרת יותר.
הסיפור דומה גם בכל הנוגע לטביעות החותם—הבולות. קיל מתעד 176 בולות מתקופה מקבילה זו שהתגלו בירושלים. באופן דומה, רובן מהמאה ה-10 עד התשיעית לפנה”ס. ושוב, במקרה זה, יש בידינו יותר בולות איקונוגרפיות מהמחצית המוקדמת של ההיסטוריה של ירושלים מאשר בולות אפיגרפיות מהתקופה המאוחרת יותר.
חשובות עוד יותר הן הטביעות בצד השני בבולות מוקדמות אלה. למרבה הצער, בחלק גדול מהקובץ של קיל, הטביעות שבצד ההפוך אינן ניתנות לזיהוי (עקב נזקים) או שאינן מובאות מסיבה אחרת. אולם באלה שאכן מובאות, רוב הבולות המוקדמות האלה כוללות טביעות פפירוס (47 בסך הכול). הדבר מראה כי מספר רב של מסמכים כתובים הופצו בקרב אנשי מנהל של ירושלים יודעי קרוא וכתוב בתקופה הקדומה ביותר של הבירה.
בתקופת דוד ושלמה, אם כן, ברור שחותמות היו בשימוש ופריטים הוחתמו באותה אינטנסיביות מאשר בשנים המאוחרות יותר של הפיתוח והפעילות המנהלית בירושלים.
ברור, כי מתישהו במהלך המאה השמינית לפנה”ס חל שינוי בשיטת המנהל היהודאית—בצורת מעבר מחותמות איקונוגרפיות בעיקרן לחותמות אפיגרפיות. לא ידוע אם הייתה זו החלטה דתית, פוליטית או אחרת, אבל היא בהחלט לא הייתה כזו המבוססת על מידת האוריינות או על העוצמה המנהלית.
ניתן להשוות זאת לעידן המודרני שלנו. רבות מהחותמות וטבעות החותם שלנו, אם לא מרביתן, מבוססות על מוטיבים—סמלי משפחה, סמלים, עיצובים—והן לא מסוג הטקסט התפל המצוי על חלק ניכר מן החותמות והבולות המאוחרות יותר, מתקופת הברזל IIב. האם זה הופך אותנו לפחות אוריינים או חסרי כל מבחינה מנהלית?