קריסה אזורית פתאומית
כאשר דוד המלך הגיע לזירה בסוף המאה ה-11 לפנה”ס, ישראל הייתה במצב מעורר רחמים. נחשלת ולא מאוחדת, האומה דמתה יותר לברית רופפת של שבטים מאשר לעם מאוחד עם גבולות חזקים וזהות לאומית מבוססת שבראשו ממשל מרכזי יעיל.
עם זאת, היו גם כמה תנאים שפעלו לטובתה של האומה הצעירה. אחד החשובים שבהם היה הדינמיקה הגיאופוליטית של האזור. עבור אומה חלשה השואפת לכוח, מצב סביבתה יכול להוות גורם מכריע. תחרות ומלחמה מעכבות צמיחה. כאשר אלפי צעירים נמצאים בשדה הקרב, החקלאות, התעשייה והכלכלה סובלים. מצב של שלום, לעומת זאת, תורם ליצירת צמיחה.
כאשר דוד הומלך לראשונה, היו לישראל כמה יריבים מקומיים, כולל הפלישתים. עם זאת, למרבה הפלא, לא היו מתחרים או איומים מצד אף אחת מהציוויליזציות הגדולות של התקופה. בעת המלכתו של שלמה, אפילו האיומים המקומיים כבר דוכאו, ובאזור כולו שרר שלום.
גם היום, קריסתן של כמעט כל המעצמות הגדולות של המזרח הקרוב בתקופת הברונזה המאוחרת מבלבלת את ההיסטוריונים. המומחים אינם יודעים את הסיבה המדויקת לשפל הכלל-אזורי שהחל בערך בין 1200 ל-1150 לפנה”ס ונמשך 100 עד 150 שנה. האם היה זה רעב? מלחמה? שינויי אקלים? או אולי שילוב של אלה? למעט כמה מעצמות מקומיות, כל הציוויליזציות הגדולות–כולל מצרים, בבל ואשור–דעכו בדיוק באותו זמן.
’קריסה’ זו מתועדת בארכיאולוגיה ובטקסטים העתיקים של מדינות אלה, כמו גם בטקסט המקראי. לדוגמה, במלכים א’ ה’, ד’ מתועד השקט ששרר באזור בתקופת ממלכת שלמה: ”כִּי-הוּא רֹדֶה בְּכָל-עֵבֶר הַנָּהָר מִתִּפְסַח וְעַד-עַזָּה בְּכָל-מַלְכֵי עֵבֶר הַנָּהָר וְשָׁלוֹם הָיָה לוֹ מִכָּל-עֲבָרָיו מִסָּבִיב.”
מדהים הדבר ואף ראוי לציון כי אומות אלה קרסו בדיוק באותו זמן.
אימפריות כושלות
ראשית הייתה מצרים מעצמה אזורית אדירה במהלך רוב האלף השני לפנה”ס. אולם, בדיוק בזמן שישראל החלה להגיח, איבדה מצרים במידה רבה את שליטתה ומעולם לא חזרה והתרוממה לאותם גבהים. תקופת הממלכה החדשה במצרים–בה הגיעה לשיא עוצמתה ההיסטורית–דעכה והסתיימה בסביבות אמצע המאה ה-11 לפנה”ס. באותו זמן נכנסה מצרים לתקופת הביניים השלישית. פרק זמן זה, שבמהלכו נשלטה מצרים בידי פרעונים זרים, מתואר לעתים כתקופה ’כאוטית’ וכתקופה של ’דעיכה’, ’אי יציבות’ ו’פילוג’. ”בסוף ימי הממלכה החדשה, מצרים הייתה מפוצלת,” מסכמת אנציקלופדיה בריטניקה, ”השושלת התאנית ה-21 ירשה את הצפון... וחלק גדול מעמק נהר הנילוס הדרומי עבר לשליטתם של כוהני תבאי...”
”לאחר קץ האימפריה האסייתית המצרית, לימים התפתחה ממלכת ישראל תחת המלכים דוד ושלמה. בתקופת שלטונו של דוד שימשה פלשת כאזור חיץ בין מצרים לישראל, אך לאחר מותו של דוד פלש המלך הכמעט אחרון של השושלת ה-21, סיאמון, לפלשת וכבש את גזר. אם למצרים הייתה כוונה כלשהי לתקוף את ישראל, הנה עוצמתו של שלמה עצר את סיאמון שמסר את גזר לישראל כנדוניה במסגרת נישואיה הדיפלומטיים של בתו לשלמה. דבר זה מעיד על היפוך מעמדה של מצרים בענייני חוץ מאז תקופת אמנחותפ השלישי, אשר כתב למלך בבל: ”מאז ומעולם, בת מלך מצרים לא ניתנה לאיש” (’תקופת הביניים השלישית’).
מצפון וממערב לישראל, גם הציוויליזציה היוונית המיקנית קרסה במחצית-סוף המאה ה-11 לפנה”ס, כשהיא צוללת לתוך מה שנהוג לכנות ’תקופת החושך היוונית.’ ”חברה שהייתה שפעם שלטה לאורך תקופת הברונזה המאוחרת של יוון, נעלמה בחטף מההיסטוריה ונמוגה לאטה לאגדה”, כתב הסופר ואן בריאן. ”ייתכן שלעולם לא נדע מה באמת חיסל את הציוויליזציה המיקנית באופן כה פתאומי וסופי. בעקבות היעלמותם הפתאומית תצלול יוון לעידן אפל שיימשך מאות שנים‟ (’עלייתם, נפילתם ותעלומתם של המיקנים’)” .
ממזרח ליוון, האימפריה החיתית העוצמתית (ששלטה בחלק ניכר מטורקיה) קרסה ונעלמה כליל. במקומה קמו מיני ממלכות הידועות בשם ’המדינות הסירו-חיתיות’, כל אחת מהן מעצמה מוגבלת ומינורית. ”הבצורת הייתה רק אחת מהבעיות הרבות שעמן התמודדו החיתים ואחרים באותה תקופה”, כתב פרופ’ אריק קליין. ”היה זה צירוף צורם של אסונות שהוביל לא רק לקריסת האימפריה החיתית אלא גם לקריסתן של מעצמות אחרות. אסונות אלה כללו שינויי אקלים, שהביאו לבצורת, רעב והגירה, רעידות אדמה, פלישות ומרידות פנימיות, קריסת מערכות, וייתכן מאוד שגם מחלות. נראה, כי כל אלה תרמו ל’סערה המושלמת’ שגרמה לקיצו של עידן זה, ובמיוחד אם התרחשו ברצף מהיר בזה אחר זה, תוך יצירת תופעות של אפקט דומינו ומכפילי כוח ולכשל אסוניבכל המערכת המרושתת”.(’טבעות עצים, בצורת, וקריסת האימפריה החיתית’)
רחוק יותר מזרחה, הסיפור היה זהה. האימפריה האשורית התיכונה העוצמתית התקרבה לקצה. פרק הזמן שמאמצע המאה ה-11 ועד סוף המאה ה-10 תואר כתקופת דעיכה אסונית עבור אשור עקב משבר מסתורי גדול ובלתי ידוע כלשהו (מעניין לציין, כי רק ממש בסופה של תקופה זו–סוף המאה ה-10 לפנה”ס–מתחילה האימפריה הניאו-אשורית, שבה אשור מוזנקת לעוצמה שאין שנייה לה כאחת האימפריות הגדולות ביותר שראה העולם אי פעם). כך גם לגבי הבבלים. תוך תקופה של כ-100 שנים, מסוף המאה ה-11 עד סוף המאה ה-10, שקעה בבל למה שמכונה ’תקופה כאוטית’, שבה היא מתוארת לעתים כ’חלשה’ ו’אנרכית’.
י”א ברינקמן מתאר את ההיסטוריה הזו של אשור ובבל בספרו ’ההיסטוריה הפוליטית של בבל הפוסט-קסית’ בהקשר המעורפל של עליית מעצמות הלבנט: ”הארמים וקרוביהם הנוודים למחצה היו עתידים להוכיח את עצמם כגורם מרכזי בשקיעתן הפוליטית של בבל ואשור במאתיים השנים הבאות”,וזאת באמצעות ”זרעי כאוס שנשתלו בגלים של פלישות ארמיות״.
”הן בבל והן אשור הגיעו במהרה לדעיכה [בסוף האלף השני] מבחינה צבאית”, כותב ברינקמן, ”ובמשך כל המאה הבאה לערך, עסקו בעיקר בהרחקה של מתפרעים נוודים למחצה משטחיהם ההולכים ומתכווצים” (שם).
מזרחה יותר, האימפריה העילמית–שהייתה בשיא כוחה במאה ה-12–הגיעה לקצה באופן פתאומי בסביבות 1100, לאחר מותו של הקיסר הוטלוטוש-אינשושינק. האנציקלופדיה איראניקה כותבת שהיא נכנסה לתקופת ערפול של 300 שנה, שבה ”המעצמה העילמית נעלמה מהזירה הפוליטית למשך זמן רב.” ”אף מסמך עילמי משלב זה בן שתי מאות וחצי אינו מספק מידע היסטורי כלשהו”. (ההיסטוריה של עילם).
ממלכת ישראל, עוד בחיתוליה, ודאי בראשית שלטונו של דוד (בערך 1011), לא הייתה פטורה לגמרי ממתחרים או איומים. הפלישתים, ששכנו במישור החוף מדרום-מערב לירושלים, היוו איום, וכך גם חלק מהמעצמות של עבר הירדן. אולם בהשוואה למצרים, אשור ובבל, מעצמות מקומיות אלה היו חסרות חשיבות באופן יחסי ו ניתן היה בהחלט לגבור עליהן.
ההיסטוריה מתעבת ריק
בספרו פורץ הדרך משנת 2003, ’על מהימנות הברית הישנה’, חוקר פרופ’ קנת א’ קיצ’ן את עיתוי עלייתה של ישראל. לדבריו, ”עובדה שכמעט לחלוטין לא ידועה לכמעט כל המפרשים של פרקי שמואל ב’ ח’ ועד מלכים א’ י”א היא שהיקפה ואופייה של הממלכה הרחבה יותר של דוד ושלמה... שייכים לתקופה ספציפית בהיסטוריה, דהיינו בערך מ-1200 עד 900–לא מוקדם או מאוחר יותר.”
במילים אחרות, הדינמיקה של האזור הרחב יותר הציבה הזדמנויות בפני ישראל. ”הגבולות נקבעים על ידי היעלמות האימפריות הגדולות של תקופת הברונזה המאוחרת, החיתית והמצרית, ב-1200/1180 , ממש לפני התקופה שלנו (שפותחת אותה), ועל ידי עלייתה והתרחבותה הראשונית של האימפריה הניאו-אשורית בערך מ-870 עד 850 ואילך, ממש לאחר התקופה שלנו”, כותב קיצ’ן.
אומרים שהטבע מתעב ריק. כך גם ההיסטוריה: היא מתעבת ריק של כוח. האם התקופה שמהשלב המאוחר של המאה ה-11 ועד המאה ה-10 מאופיינת בצורה הטובה ביותר כצמיחתה השקטה של ממלכת לבנט צעירה בחלל ריק ממעצמות איזוריות נרחבות יותר? או, אולי התיאור המקראי של אימפריה ישראלית מדהימה–שבמקרה משתלב בצורה מושלמת בדיוק בתוך טווח הזמן והמצב הגאופוליטי הזה–יכול להיות ההסבר לריק מוחלט של כוח?
האם נוכחותה של אימפריה ישראלית יכולה להסביר מדוע כשהיוונים הגיחו לפתע אל מחוץ לאותה ’תקופת החושך’ שלהם, הם השתמשו באלפבית חדש לגמרי, אחד בעל קווי דמיון מרתקים לזה שישראל השתמשה בו? האם כך ניתן להסביר מדוע כך קרה שדווקא בעת הקריסה של ממלכת ישראל המאוחדת, מיד עלתה אשור-בבל בשנית כמעצמה הדומיננטית של המזרח הקרוב?
הסבר זה תואם את הטקסט המקראי, המתאר את עליית ישראל מעל שכנותיה ואפילו את הטלת כוחה לתוככי עומק מסופוטמיה. דברי הימים א’ פרקים י”ח-י”ט מסכם את סיפור צמיחתה וגיבושה של ה’אימפריה’ של ישראל. פרקים אלה מתארים את כיבושי הפלישתים (דברי הימים א’ י”ח, א’), המואבים (פסוק ב’), הסורים (פסוקים ג’-י’) וכן האדומים, העמונים והעמלקים (פסוק י”א) על ידי דוד. דברי הימים א’ י”ט, ו’ אף מתאר את תקופת הכאוס במסופוטמיה (התואמת היטב לתיאור לעיל של מעצמות אשור ובבל המוכרעות על ידי ’ארמים’ ו’עמים נוודים למחצה’).
מתוך כך, עולה ביתר שאת השאלה: האם ישראל של המאה ה-11 עד ה-10 הפכה לישות חזקה יחסית רק בגלל קריסת הממלכות החזקות מסביב? או שמא עלייתה של ישראל תרמה לקריסה ’המסתורית’ של מעצמות אחרות בסביבה?
מה שאנחנו יודעים הוא כי בדיוק בתקופה שבה התנ”ך מתאר ממלכה מופלאה של דוד ושלמה, אנחנו רואים את הקריסה המוחלטת של כל שאר המעצמות האזוריות הגדולות–כולל אלה המתוארות במפורש כנכבשות על ידי ישראל בעדות המקראית–ולאחריה עלייה פתאומית לגדולה של מדינות אויב בשנים שלאחר קריסת הממלכה המאוחדת של ישראל