תיארוך הממלכה המאוחדת למאה ה-10 לפנה"ס
מתי בדיוק מלכו המלך דוד והמלך שלמה? בוויכוח הקולני על אודות מלכי ישראל ועל טבע ממלכתם, זו כנראה השאלה הקלה ביותר למענה וזו עליה יש הסכמה כמעט מלאה. המלכים דוד ושלמה חיו ושלטו בעיקר במאה ה-10 לפנה”ס.
באופן ספציפי יותר, דוד המלך שלט על ישראל בערך בשנים 1011 עד 971 לפנה”ס. שלמה המלך שלט על ישראל בערך בשנים 971 עד 931 לפנה”ס.
המידע בדבר המלכות המתועד בספרי מלכים ודברי הימים מוסר נתונים מספיקים כדי להתחקות אחורה אחר דוד ושלמה, לפחות באופן כללי, עד לתקופה זו של המאה ה-10. יתר על כן, באמצעות תאריכים מבוססים וסינכרוניזמים, קל למדי לקבוע תאריכים ספציפיים לשני המלכים.
אמת המידה לחישובים אלה היא השנה שבה החלה בנייתו של מקדש שלמה. מלכים א’ ו’, א’ מתעד שהבנייה החלה בשנה הרביעית למלכות שלמה. התיארוך הנפוץ והמקובל הוא 967 לפנה”ס. שימוש בתיארוך זה מאפשר לנו לחשב כי מלכותו של דוד, שארכה 40 שנה (שמואל ב’ ה’, ד’), החלה בסביבות שנת 1011 לפנה”ס. במלכים א’ י”א, מ”ב נאמר כי שלמה מלך 40 שנה, כך שמותו היה בסביבות שנת 931.
כיצד אנחנו יודעים שמקדש שלמה נבנה בשנת 967? מה שמיוחד וייחודי בתאריך זה הוא דווקא ביסוסו העצמאי לחלוטין באמצעות מספר שיטות וכיוונים כרונולוגיים.
השיטה האופיינית לתיארוך מלכים ואירועים מקראיים היא לשלב את המידע הארכיאולוגי עם הטקסט המקראי. מספר מלכי ישראל ויהודה נזכרים על גבי חפצים מתקופות שכבר נקבעו, ושחותמות הזמן שלהם מורות על תאריכים ידועים לשלטונם של מלכים אשורים ובבלים ספציפיים.
מבין אלה, המפתח המשמעותי ביותר הוא זה המסופק על ידי שילוב בין נתונים מקראיים לכתובות של מלך אשור מהמאה ה-9 לפנה”ס: שלמנאסר השלישי.
ניקח, לדוגמה, את המונולית מכורח של שלמנאסר. מצבה זו מתארת את ניצחונו בקרב קרקר נגד ברית לבנטינית ב”שנה השישית” לשלטונו (853 לפנה”ס). אחד מבני האומה היריבה הנזכרים בה הוא ”אחאב בן ישראל”, שסיפק כוחות ומרכבות למאמץ המלחמה.
ממצא נוסף הוא פסל קורבאיל של שלמאנסר. בפסל זה מתועד כי ב”שנתו השמונה עשרה” זכה שלמנאסר בתשורה ממלך ישראל ”יהוא” (אנדרטה אחרת של שלמנאסר–האובליסק השחור–ממש מראה את יהוא משתחווה בהגישו תשורה זו, וזאת בהקשר של השנה ה-18 למערכה אל תוך הלבנט).
אם כן, לפנינו שניים ממלכי ישראל הנזכרים באנדרטאות של שלמנאסר—אחאב, בהקשר של קרב קרקר בשנתו השישית של שלמנסר; ויהוא, בשנתו ה-18 של שלמנסר—בהפרש של 12 שנים.
כעת, שימו לב לתיעוד המקראי. את אחאב ירש בנו אחזיה, אשר לו מיוחסת מלכות בת שנתיים (מלכים א’ כ”ב, נ”א–נ”ב). את אחזיה ירש יורם, אשר מלך 12שנים (מלכים ב’ ג’, א’), שלאחריהן נטל יהוא את כתר המלוכה.
בחשבון פשוט, נראה כי קיים הפרש של 14 שנים בין אחאב ליהוא—בניגוד לפער של 12השנים אצל שלמנאסר. איזה תיעוד, אם כן, שגוי כאן—המקראי או האשורי?
אף לא אחד מהם שגוי, אנחנו יודעים זאת הודות לעבודתו המדהימה של מי שהיה, ללא ספק, הכרונולוג המקראי המכובד ביותר, אדווין ת’יל (1895–1986), שקבע כי מערך נתונים זה כולל למעשה את המפתח לפענוחם ולסנכרונם של צירי הזמן המקראיים. ת’יל הראה כי קיימת כאן הוכחה לכך שממלכת ישראל השתמשה בשיטה של הוספת שנת העליה למלוכה (non-accession year) לספירת שנות המלכות. בשיטה זו נספרת השנה הקלנדרית הראשונה והחלקית למלכותו של מלך כשנתו הראשונה. מכך נובע, כי אחזיה מלך רק שנה אחת שלמה, ואילו יהורם מלך 11 שנים שלמות. אם כן, בדרך זו מתקבל הפרש של 12 שנים בסך הכול בין מלכות אחאב למלכות יהוא.
בהתחשב בעובדה שגם שלמנאסר מתעד כי בין המלכים האלה חלפו 12 שנים, אחאב היה ודאי בשנת מלכותו האחרונה במועד של קרב קרקר, בשנה השישית למלכותו של שלמנאסר, ואילו יהוא היה בשנת מלכותו הראשונה בשנה ה-18 לשלמנאסר.
כך מתקבל סנכרון טוב שממנו ניתן ללכת לאחור: שנתו השישית של שלמנאסר, שנת הקרב על קרקר, מתיישבת היטב עם השנה האחרונה מבין 22 שנות מלכותו של אחאב. מנקודה זו, באמצעות שימוש בכרונולוגיה מקראית פנימית ויישום השיטה הנזכרת לעיל של ספירת השנים ללא הוספת שנת העליה למלוכה, נוכל ללכת אחורה עד לתקופת דוד ושלמה.
אבל מתי חלה שנתו השישית של שלמנאסר—שנת קרב קרקר—ולכן השנה האחרונה למלכות אחאב?
ניתן להפיק זאת מסוג של רשומה אשורית הידועה בשם ’רשימות לימו’ (Limmu Lists). מדובר בתיעוד, שנה אחר שנה, על פני מאות בשנים, של כל אירוע מרכזי בכל שנה ספציפית של הממלכה: כיבושים, הכתרות, אסונות, והחשוב מכול–ליקויי המאורות בגרמי השמים.
גם את הרשימות האלה ניתן למזג ולסנכרן עם רשומות של ממלכות אחרות, כולל אלה של ישראל ויהודה (המזכירות את הכיבוש האשורי של ממלכת ישראל הצפונית, 721–718 לפנה”ס). נוסף לכך, רישומם של אירועים אסטרונומיים (ליקויי מאורות) מאפשרים לנו לדייק עוד יותר בתאריכים, אפילו עד ליום הסמוך ביותר, באמצעות שימוש בחישוביהם של אסטרונומים מודרניים. בשילוב כל הנתונים האלה, ניתן למקם, בביטחון רב, את שנת הקרב על קרקר—השנה השישית לשלטון שלמנאסר השלישי, והחשוב מכול, השנה האחרונה לשלטונו של אחאב ב 853 לפנה”ס.
אם נלך לאחור משנת 853, בעזרת המידע המקראי הפנימי וספירת השנים ללא הוספת שנת העלייה למלוכה, נוכל לתארך את בניית המקדש לשנת 967.
אבל הראיות המדהימות האלה הן רק חלק מהסיפור השלם. ללא ידיעתו של ת’יל, חוקר אחר–שהשתמש בשיטה שונה לחלוטין–הגיע כבר לפניו לתאריך מדויק זה לבניית המקדש. זה נעשה על ידי החוקר והכומר הבלגי ולריוס קוק (1888–1951). קוק הניח בכוונה בצד הן את המידע הארכיאולוגי המקראי והן את המידע בן זמנו וניסה לתארך את בניית המקדש תוך שימוש רק במידע מההיסטוריה הקלאסית.
אחת ממקורותיו של קוק הייתה מצבת התיעוד היוונית בפארוס מן המאה השלישית לפנה”ס (the Parian Chronicle), שבה צוין כי טרויה נפלה ”945 שנים” לפני יצירת הכרוניקה, מה שמתארך את נפילת העיר לסביבות 1208 לפנה”ס. בהמשך, קוק שם לב כי ההיסטוריון פומפיוס, בן המאה הראשונה, כתב כי העיר הפניקית צור נוסדה שנה אחת לפני נפילתה של טרויה. לאחר מכן, הוא פנה ליוספוס, שקבע כי המלך חירם החל לעזור לשלמה בבניית המקדש בשנה ה-241 לייסוד צור–בערך שנת 968 לפנה”ס.
בשלב זה, קוק בדק זאת שוב על ידי ביצוע חישוב לאחור. הוא הבחין בתיעוד של רשימת מלכי צור, אשר נשמרה בידי מננדר ושעל בסיסה חישב יוספוס 143 שנים למן הזמן שבו סייע המלך חירם בבניית מקדש שלמה ועד לייסוד העיר הפניקית קרתגו. פומפיוס קבע כי ייסוד קרתגו התרחש 72 שנים לפני ייסוד רומא, שנקבע בידי היסטוריונים רומיים קלאסיים לשנים 753–752 לפנה”ס. לפיכך, ייסודה של קרתגו היה בשנים 825–824, דבר המציב את תחילת עבודות הבנייה של המקדש בשנים 968–967.
לאחר מכן, קוק הבחין בשימוש המיוחד במקרא בשמות חודשים פניקיים בתיאור בניית המקדש והגיע למסקנה כי שלמה וחירם השתמשו באותו לוח שנה מבוסס תשרי במהלך המאמץ הזה. מכאן הוא הגיע למסקנה כי שנתו הרביעית של שלמה החלה בתשרי 968 וכי בניית המקדש החלה באביב שלאחר מכן, בשנת 967.
ההרמוניה שבמסקנות אלו מדהימה. שני חוקרים, שעבדו באופן עצמאי ונפרד זה מזה והשתמשו בשיטות שונות בתכלית, הגיעו לאותו תאריך בדיוק עבור אירוע מקראי מוקדם–המתיישב באופן מושלם עם כל המקורות המקראיים, האשוריים, הקלאסיים ואפילו האסטרונומיים. בדרך זו, הכרונולוגיה לבדה מספקת הוכחה רבת עוצמה לאמיתות ההיסטוריות של התיעוד המקראי בהביאו, בדיוק רב, פרטים העוסקים בדוד, בשלמה ובבניית המקדש.